בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

איילת

״הם הבינו שמדובר בסרבנות גט, הם הבינו שמדובר בבעל אלים, שהמצב לא בסדר, אבל הם טענו שהם לא יכולים לתת לי גט בלי שהוא יסכים, ואמרו שאני צריכה להסכים לכל התנאים והסחיטות״

גיל: 55

משך המאבק לקבלת הגט: 10 שנים

שנת קבלת הגט: 2019

הגשתי מאוד מוקדם לבית הדין את הבקשה לגירושין. זה היה בעקבות תקופה בה בעלי לשעבר התעניין בחזרה בתשובה, ונכנס לכת. לאורך כל התקופה הייתה אלימות נפשית, ואחר כך גם פיזית. זה היה משהו שניהל לנו את החיים. כשהוא התחיל לערב בזה את הילדים ולהפחיד אותם אמרתי שעד כאן ולזה אני כבר לא מסכימה.  

הוא הגיע לדיון אחד בהתחלה ויותר לא הגיע. בבית הדין זיהו מהר מאוד שהוא סרבן גט, עוד לפני שאני הבנתי מה קורה. בעקבות זאת הם מינו חוקר פרטי שהיה אמור לחפש את בעלי ולהביא אותו לבית הדין, אבל בכל זאת התהליך נמשך בערך 10 שנים. לא הרגשתי שהם עושים את המאמצים הגדולים באמת כדי למצוא אותו. היו אומרים לי להגיד איפה הוא ואז באים לחפש אותו באמצע הלילה אצלי בבית, במקום לחפש אותו באמת.

באותה תקופה בימים שהייתי יוצאת לעבודה הוא היה נכנס עם אבא שלו לבית ומרוקן לי את כל דברי הערך מהבית. הוא הפסיק לשלם ביטוח רפואי, הייתי מגיעה עם הילדים לרופא ולא היה ביטוח. הוא רוקן לי את החשבונות בנק, את החסכונות של הילדים, והוא מעולם לא שילם מזונות. הגעתי למצב שלא היה לי אוכל לילדים. לגדל שלושה ילדים בלי יכולת לתת להם אוכל זה הדבר הכי נוראי שאפשר לחשוב עליו. וכל הזמן הזה הוא לא הגיע לבית הדין הרבני. במקומו הגיע לדיונים ברבנות אחד השותפים שלו מהעבודה, מהמנהיגים של הכת. בית הדין ידעו שהוא לא הבעל שלי, הסכימו לזה והכריחו אותי להתייחס אליו. קומם אותי שמאפשרים למישהו שהוא לא הבעל שלי לשבת בדיון ברבנות. אני לא צריכה להתגרש ממנו, אז לא הבנתי למה אני צריכה לנהל דיונים מולו. השותף היה מאוד אגרסיבי, אבל איתו הם דיברו. במהלך הדיונים האלו הוא היה מציב תנאים בשם הבעל ומנסה לסחוט אותי. כשניסיתי להתנגד להשתתפותו אחד הדיינים ממש צעק עליי, ואמר שאם אני לא מסכימה שהשותף ייצג את הבעל ויעביר לו מידע, אז אני מעגנת את עצמי. היו המון פעמים שהגעתי ובגלל שהשותף לא היה מגיע פשוט לא היה דיון. מעולם לא קיבלתי שום פיצוי על כלום – על הפסד ימי עבודה, זמן או שום דבר אחר.

הרגשתי שאין לי עם מי לדבר, שאני מדברת לקירות, והמצב הזה נמשך 10 שנים. כל הזמן ניסיתי לדבר על הקטע של הפגיעה בילדים. אפילו טיפולים פסיכולוגיים הילדים שלי לא יכלו לקבל אף פעם כי צריך חתימה של ההורה השני, של האבא. בנוסף, באותה תקופה הבן הצעיר שלי היה עם גידול בראש והיה צריך לעבור ניתוח מציל חיים, ואי אפשר היה להחתים את אבא שלו על אישור לניתוח. הוא פשוט נעלם. בית הדין ידע את המצב, ידע שאני צריכה חתימה, ועדיין לא הכריחו אותו, לא הוציאו חיוב לגט ואת זה הבנתי בדיעבד. במקום זה הוציאו נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ או צווי מאסר. אבל מה שהכי מקומם זה שהם הבינו שמדובר בסרבנות גט, הם הבינו שמדובר בבעל אלים, שהמצב לא בסדר, אבל הם טענו שהם לא יכולים לתת לי גט בלי שהוא יסכים, ואמרו שאני צריכה להסכים לכל התנאים והסחיטות.

היו גם המון פערים במסמכים. בפרוטוקולים לדוגמא היו פערים כל הזמן, הם לא שיקפו את הדיונים. למשל כשהייתי אומרת משהו והם היו נוזפים בי, לא היה כתוב את מה שאני מסבירה, רק השאירו את הנזיפות. הדרך שבה איך ניסחו את הפרוטוקולים גרמה לדברים להראות כאילו הכל אשמתי, הם פשוט השמיטו. בנוסף, בשלב מסוים גיליתי שהיו נעלמים מסמכים מהתיק, נגיד חוות דעת של עובדות סוציאליות וכאלה דברים. הייתי מכניסה לשם חומרים, מנסה להסביר, לגעת בליבם של הדיינים. לא הבנתי למה הם לא התייחסו למה שכתבתי, עד שהבנתי שהשותף של בעלי היה מגיע ומוציא מסמכים שלא התאימו להם שיהיו שם. הייתי מגיעה לבית הדין בפעם הבאה ומגלה שזה איננו. כשבאתי ואמרתי שדברים נעלמים מהתיק כל פעם שאני באה לרבנות – הם אמרו לי שמה פתאום, מה פתאום, לא האמינו לי. רק כשהצלחתי בשלב מסוים להוכיח להם אז הם התחילו לשמור את התיק אצלם בארון נעול ולא במזכירות כדי שלא יוכל להגיע אליהם. 

הרגשתי שהדיינים לא מבינים את המצב שלי, לא באמת מנסים לעזור, שאני ובעלי מקבלים יחס אחר. כל הזמן ניסו לרצות אותו ולרכך אותו. בקטע של האלימות למשל – למרות שהיה הליך פלילי נגדו, אמרו לי ״לא מתאים לך להיות אישה מוכה״, הוא טען שאת הסימנים הכחולים שהיו לי בגוף הכיתי את עצמי. בבית הדין אמרו שלא אושפזתי בבית חולים אז אני לא אישה מוכה. פשוט חוויתי שם באמת דברים מזעזעים. אחרי 5 שנים חוקרים מטעם הרבנות הצליחו סוף סוף לאתר אותו ולהביא אותו, אבל עד שכבר הצליחו להביא אותו לדיון – אב בית הדין נרדם ושחרר אותו, אמר לו לחזור בפעם אחרת, ואז הוא נעלם שוב והיו עוד 5 שנים.

הרגשתי שהם התחילו לקחת אותי ברצינות רק אחרי שיצאתי לתקשורת, אחרי שהגשתי תביעת נזיקין וזכיתי, אחרי שהייתה טוענת רבנית שהגישה הכל מסודר, ובעיקר – אחרי שהתחלף ההרכב. ההרכב התחלף אחרי 10 שנים, רק אחרי שאב בית הדין של ההרכב הראשון נפטר. רק אחרי שהתחלף ההרכב הבנתי פעם ראשונה שיש מושג של חיוב גט, ושאני עגונה כל השנים האלה כי פשוט לא חייבו אותו. ברגע שהתחלף ההרכב, קיבלתי את הגט תוך כמה חודשים. אמרו לו שעד שלא ייתן את הגט הוא יישב בבית סוהר אבל זה לא עזר. רק כשאיימו שיאסרו גם את אבא שלו כמשתף פעולה הוא נתן את הגט. ויתרתי על הכתובה שלי, ויתרתי על הדירה, הוא לקח את הבנק. ויתרתי וויתרתי וויתרתי. חוץ ממזונות ומשמורת ויתרתי על הכל בשביל הגט. וגם אם לא מוותרת זה לא משנה – לא קיבלתי, הוא מעולם לא שילם מזונות.

היום, למרות שקיבלתי כבר את הגט זה לא באמת מאחוריי. קשה לי לתת היום אמון באנשים, ולילדים שלי קשה לתת אמון, וזאת בעיה. אני איבדתי את כל האמון שלי במערכת המשפט, בחוק ובאכיפה. במבט לאחור כשאני מסתכלת על החוויה מול בית הדין אני חושבת שזאת הפגיעה הכי חמורה שיכולה להיות בכבוד האדם וחירותו, גם של נשים וגם של ילדים. לא יכול להיות שישללו ככה מאישה את החופש שלה, ומהילדים את החופש שלהם לחיות בכבוד. אנחנו פשוט לא נחשבים, לא נספרים. חייבים להציף את התופעה הנוראית הזאת, שידעו ויכירו מה המשמעות של נישואים ברבנות, וידעו מה זו התחלה של תהליך של גירושים. נשים צריכות להבין את המושגים, את המשמעויות, את האפשרויות שלהן. המסר המרכזי שלי זה לא לוותר. אני מקווה שזה יעזור לאחרות, שזה יביא איזשהו שינוי.

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן