למרות שהכתובת הייתה על הקיר מזמן, לקח לי זמן עד שעשיתי את הצעד ופתחתי את תיק הגירושין. התחשבתי בילדים, בשידוכים שלהם, בכל תרבות ה"מה יגידו". בשלב מסוים ביקשתי ממנו לצאת מחדר השינה וישנו בחדרים נפרדים. פחדתי להיות איתו בבית, היה לו נשק, ובגלל הפחד ממנו ישנתי עם הפלאפון. בסוף פתחתי תיק גירושין בבית הדין הרבני ואת כל שאר התיקים פתחתי בבית משפט וזה משהו שקומם את בעלי לשעבר כי אנחנו מהמגזר החרדי וזה לא מקובל אצלנו.
אחרי פתיחת התיק ביקשתי שנפסיק לגור ביחד. כדי לא להזיז את הילדים בחרנו בשיטת קינון, בה הילדים נשארים בבית ואנחנו מתחלפים. החלטנו שתהיה דלת מסתובבת: יומיים וחצי הוא מחוץ לבית, יומיים וחצי אני, וסופש סופש. חיינו ככה כמעט שנה, הייתי תלושה מהמציאות והאוטו היה הבית שלי. זה היה ממש לא פשוט. אם היה חסר לי איזה פריט, או מטפחת, הילדים היו צריכים להוריד לי לאוטו.
התחלתי לחפש עורכי דין. חיפשתי הרבה. כבר קלטתי שזה יהיה לכיוון של סרבנות גט אז הייתי חייבת ייצוג משפטי. הרגשתי שאני צריכה משענת, גיבוי, אבל שעורך הדין שלקחתי בהתחלה לא היה שם בשבילי.
בדיון הראשון הדיינים שמעו אותי ואותו, ומיד אמרו "שלום בית". בעלי השתמש בזה שהוא כהן כדי לשכנע את הדיינים לשלום בית כי אם נתגרש לא תהיה דרך חזרה (לכהן אסור לחזור לגרושתו). הדיינים שאלו אותי: יש סיכוי לשלום בית? פסלתי את זה על הסף, אבל הם בכל זאת שלחו אותנו לפסיכולוג מטעמם. הפסיכולוג הלחיץ אותי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל הבנתי שלפסיכולוג הזה אני לא הולכת. אמרתי את זה לעורך הדין, והוא שלח בקשה לדיינים.
הם החליפו לי לפסיכולוג אחר, בן אדם מקסים. הוא כיבד את הבקשה שלי למפגשים נפרדים לי ולגרוש והקשיב לכל מה שאמרתי. בחוות הדעת שהוא נתן לבית הדין הוא כתב שאין טעם להמשיך בנישואים האלה. ההחלטה הזו של הפסיכולוג הייתה משמעותית, כי כשבית הדין ראה אותה הם אמרו לגרוש שמבינים שאין כבר מה לעשות וזהו, והם סגרו את התיק של שלום הבית. אבל בעלי לא הסכים לתת גט והם כל הזמן נתנו לו צ׳אנס. לכן זה התארך.
באמצע אחד הדיונים הדיינים ביקשו שאתן להם שלושה שמות של אנשים שיוכלו לשכנע את הגרוש לתת את הגט. אמרתי שאין מי שיוכל להשפיע עליו ולשכנע אותו. בתגובה הדיין כעס עליי שהם מנסים לעזור לי ואני לא משתפת פעולה. בסוף נתתי שלושה שמות: הבוס שלו, הרב שלנו ואח שלו. כל פעם דחו את הדיוניםֿ בגלל סיבות שונות: בגלל הקורונה, בגלל שהרב הוציא אישור שלא יוכל להגיע, בגלל שהבוס היה בחו״ל, ושוב כי העדים לא הגיעו. בסוף החליטו שיפעלו רק עם הרב שלנו. סיפרתי לרב את כל הסיפור, מסרתי לו ביד את כל המסמכים, אבל הוא בכל זאת תמך בגרוש וכך הדיונים המשיכו להתווסף ולהתארך.
היה לי קשה מאד להתמודד עם הדיונים בבית הדין הרבני. הרגשתי שאני רוצה ייצוג אחר, ופניתי לארגון מבוי סתום דרך האינטרנט.
בשיחה הראשונה שלי עם הארגון, קיבלה אותי אייר העובדת הסוציאלית שליוותה אותי אחר כך לאורך כל הדרך. שאלו אם חשוב לי לטפל קודם כל ברכוש או בגט. אמרתי קודם כל גט – כאן ועכשיו. הייתי מאד נסערת, אבל בפגישה במבוי סתום הרגיעו אותי, הסבירו לי על התהליך ובאו לקראתי בהכל, גם במחיר. העיקר מבחינתן היה שאצליח לקבל את הגט.
למרות שבפועל לא גרנו ביחד, בשלב מסוים בית הדין פסק שאם רוצים גט צריך לעשות צעד ומישהו חייב לצאת סופית מהבית כדי שלא נגיע חלילה מבחינה הלכתית לייחוד. אני זו שרציתי את הגט, ולכן אני הייתי צריכה לצאת. שלושה ימים לפני ראש השנה הייתי צריכה להתעסק עם לחפש בית, לשכור דירה, לקנות ריהוט מחדש.
בהתחלה הצעתי לו שהוא זה שיצא מהבית ואני אשלם על הכל אבל הוא לא הסכים. אז הצעתי ששנינו נצא ונחלוק אבל גם לזה הוא לא הסכים. במקום זה הוא החליף צילינדר לבית ולא נותן לי להיכנס עד היום לבית שהוא שלי, גר בו בלי דמי שימוש. אני משלמת שכירות על מקום שאני לא גרה בו, והוא לא מחזיר לי את הכסף.
אני מסתכלת אחורה, ומבינה איזה אומץ היה לי. זה אומץ לעשות את הצעד אחרי שלושים שנות נישואים, זה לא פשוט. התהליך של השגת הגט היה מתיש. כל פעם שהסתיים שלב אחד התחיל שלב אחר. אבל כל שלב בנה אותי, הייתי חזקה. חשוב לי שנשים ידעו את זה.
עברתי תהליך עם הצוות של מבוי סתום. הרגשתי שהן דואגות לי, מתחברות לסיפור שלי והן היו כמו אחיות בוגרות שלי. אייר העובדת הסוציאלית שליוותה איתי והגיעה לדיונים, עמדה בהם למרות שלא היה לה כיסא, ובתיה עורכת הדין, שלמדתי ממנה המון. באמת אין לי מילים. בזכותן הרגשתי בטוחה ועם ראש מורם.
