בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

הדס

"היחס אליי בבית הדין היה פשוט גרוע, הושפלתי עד עפר, לא היה לי שום מעמד. יכולתי להתרגז, להתפוצץ, לצעוק או לקלל ועדיין לא להישמע – אין לאישה קול בבית הדין הרבני. התייחסו אליי כאל טיפשה. עשיתי הכול כדי להישמע – דיברתי, בכיתי, צעקתי – ויצאתי משם מושפלת."

גיל: 39

משך המאבק לקבלת הגט: 10 שנים

שנת קבלת הגט: 2016

בית הדין היה רחוק ממקום מגוריי כך שבכל דיון, נסעתי לשם ארבע שעות בשני אוטובוסים. כשהגעתי לבסוף לדיון הראשון, הגרוש שלי ביקש "שלום בית". הדיינים ראו שאני מתרגזת מהאמירה שלו והתחילו לפנות אליי באמירות פוגעות ומשפילות. הם אמרו שאיני נאמנת ושנשים דעתן קלה עליהן. הם שמו את כל הכוח בידיו של הגרוש שלי – אם ברצונו להמשיך לחיות איתי, הם לא יכפו עליו שום דבר אחר. הם רודפים אחרי אנשים מחוץ לארץ כדי שהם יתנו גט, אך את הגרוש שלי, שהיה כל כך קרוב, הם לא חייבו. 

היחס אליי בבית הדין היה פשוט גרוע, הושפלתי עד עפר, לא היה לי שום מעמד. יכולתי להתרגז, להתפוצץ, לצעוק או לקלל ועדיין לא להישמע – אין לאישה קול בבית הדין הרבני. התייחסו אליי כאל טיפשה. עשיתי הכול כדי להישמע – דיברתי, בכיתי, צעקתי – ויצאתי משם מושפלת.

הדיינים היו צועקים עליי ומאיימים שיוציאו אותי מהדיון. הגרוש שלי היה נושא נאומים ממושכים והקשיבו לו, אותי השתיקו כשניסיתי לדבר. הדיינים לא עושים את התפקיד שלהם. הם טוענים שהם פועלים על פי דין תורה אבל אני יכולה בטוחה שאין קשר בין מה שקורה בבתי הדין הרבניים לדין תורה. אם היו הולכים לפי דין תורה לא היו משאירים אישה במצב כזה. 

כל כך רציתי לקבל את הגט הזה. הובאתי למצב של ייאוש כל כך עמוק שהייתי מוכנה להשפיל את עצמי. העדתי מול ההרכב ונשבעתי שהייתי עם גברים אחרים ולכן שאני אסורה על בעלי, ושאני רוצה גט ולסיים עם זה. אפילו הבאתי עדות מרב גדול שאני הודיתי בפניו ובפני עוד גבר שהייתי עם גבר אחר ושאני אסורה על בעלי. התחננתי שיוציאו אותי מהמצב בו הייתי – תלויה באוויר. 

יצאתי מהדיונים מושפלת. זו התעללות נפשית נוראית. יש לי מזל שאני בכלל בחיים אחרי כל הסבל הזה שעברתי. זה נס שהשתחררתי ממנו. אולי אם תהליך הגירושין היה דרך בית משפט רגיל, התהליך היה מזיק לי פחות. אולי לא הייתי צריכה לוותר על הכול.

לאורך כל תהליך הגירושין הגרוש שלי היה אומר שהוא רוצה לחזור לשלום בית כשהיינו בתוך אולם הדיונים, וכשיצאנו ממנו הוא היה מאיים עליי שישאיר אותי ככה גם עוד עשרים שנה. "רק אחרי שתמותי אתן לך גט, שתזדקני ככה". כולם רצו שייתן לי גט, כל המשפחה שלו בקשה את זה, אבל הוא נכנס למצב של נקמנות. הוא אמר לי שכל עוד בית הדין לצדו, הוא ישאיר אותי ככה. הדיינים ידעו את זה כי סיפרתי להם, אך ללא הואיל. האמת היא שהצלחתי לקבל גט רק זה כי קרה לי נס והתחלף ההרכב הרבני. 

סחבו אותי עשר שנים עד שניתן לי גט. בין דיון לדיון עברה חצי שנה. הגרוש היה מבריז מדיונים או יוצא באמצע ולא הטילו עליו אף סנקציה. בסוף כל דיון היו אומרים לנו ללכת הביתה ושנקבל תשובה בדואר. הייתה מחכה ולבסוף הגיעה ההודעה: "נוכחנו לדעת שהגבר באמת ובתמים רוצה לחזור לשלום בית". כל זאת ללא התייחסות אלי. אל העובדה שאני לא מעוניינת בשלום בית  ובחיים אתו. אותו לא היו מכריחים לפנות ל"שלום בית", אבל עלי חזרו וכפו את זה. 

מריחת הזמן הזו גרמה לקושי נפשי עצום אצלי ואצל ילדיי. חיכיתי כל כך הרבה זמן לגט הזה. הם גמרו לי את החיים, את השנים הכי יפות שלי. זו הייתה תקופה בה הייתי יכולה לפרוח, והיא ירדה לטמיון. התהליך הארוך הזה בו נסחבתי גרם לי לנזק נפשי, גופני וגם גזל ממני את שנותיי הפוריות.  

הייתי תמימה כשהתחתנתי. לא העליתי בדעתי שצפוי לי עתיד כל כך כואב. אם לא הייתי מתחתנת אתו ברבנות כל הצער הזה היה נמנע ממני. לכן אני חושבת שהסכם קדם נישואין צריך להיות חובה בכל חתונה. אין זה הגיוני שכשרציתי לעזוב את הגרוש שלי, כפו עלי להישאר בזוגיות בה לא חפצתי ובמקום להתגרש, לפנות ל"שלום בית". אין זה הגיוני שהייתי צריכה להוכיח שהייתי עם גבר אחר. 

עברה שנה מאז שהתגרשתי ואני לא מעיזה לחזור שוב לרבנות להתחתן. מבחינתי נישואין הן סכנה. בעת הנישואין לא ניתן לדעת בוודאות מי האדם אתו מתחתנים ומה יקרה בעתיד. יכול להיווצר מצב בו אישה מרותקת לאדם שהיא שונאת, ואף פוחדת ממנו. אם אישה שנכנסת תחת החופה הופכת להיות רכוש של הבעל והגירושים תלויים בו ובמצבי רוח שלו, אם ייתכן תרחיש בו היא תהיה כלואה אתו לכל חייה – הרי זה בלתי נסבל.  

 לא רציתי לחיות יותר עם אותו איש, ודי בכך כדי שאשוחרר מהנישואים, כך ראוי שיהיה. במקום שאקבל גט עם הבעת רצוני בכך, נסחבתי בתהליך ארוך ומפרך. בזמן שבוזבז בהשגת הגט יכולתי כבר להתחיל חיים חדשים. זה לא הוגן שכל תהליך הגירושין תלוי רק ברצונות הגבר. אני רוצה שלא תהיה אפשרות לגבר לסרב גט, ושאישה לא תצטרך לנמק את סיבותיה לבקש אותו. כמובן שגם להפך – צריך למנוע את האפשרות שנשים יסרבו להתגרש, ושגברים יהיו כלואים בנישואים בהם אינם מעוניינים. ההבדל הגדול הוא שלפי הרבנות, גברים יכולים לנהל זוגיות מחוץ לנישואים בלי השלכות ממשיות, אבל אם אישה עושה את זה היא בוגדת ומורדת וההשלכות יכולות להיות קשות. 

היו לי הרבה הוצאות שבלעדיהן לא הייתי מקבלת את הגט לעולם. הייתי צריכה לוותר על כספי המזונות ולשלם לעורך דין טוב. כשהוא הבין שלקחתי עורך דין טוב ושהייתי מוכנה לשלם עליו את הכמות הנדרשת, הוא הבין שאני לא מתכוונת לוותר. במקביל הגשתי תביעה כספית גבוהה בבית המשפט, וזה הלחיץ אותו. סירוב הגט כבר לא השתלם לו. הייתי נואשת, מוכנה לוותר על הכול כדי לקבל גט. הוא אמר שיביא לי גט אם אני אוותר על מזונות. כיום אני מטפלת בניהול הבית ובילדים לבד. הוא בקושי משלם לי משהו. הדיינים לא לקחו את זה בחשבון. הם צריכים לדעת שאם אישה באה לבקש גט ופתחה תיק ברבנות היא לא באה לעשות צחוק, היא מתכוונת למה שהיא עושה שזה גם ככה לא פשוט. 

אני רוצה שהשיחה הזאת ביננו תשמע. הלוואי שישמעו אותה גם הדיינים. שישמעו ויפנימו שגם לאישה מגיע יחס מכבד, ושיזכרו שלרוב האישה נשארת לטפל בילדים ולגדל אותם ושלא ייתכן שיקשיבו באופן גורף לגבר ושקולה לא ישמע. 

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן