בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

חיה

״הגעתי לבית הדין הגדול, ושם הדיינים ראו את התיק שלי, ובעצמם לא האמינו. הם אמרו לי: "מפה את לא יוצאת בלי גט".״

גיל: 45

משך המאבק לקבלת הגט: 10 שנים

שנת קבלת הגט: 2015

בהתחלה הבעל ביקש שלום בית, והדיינים הביאו רבנית שתדבר עם שנינו ותבדוק אם יש סיכוי לשלום בית. הדיינים הצהירו שיפסקו לפי קביעתה של הרבנית. הרבנית כתבה כסיכום לשיחה שלנו איתה שאין סיכוי לשלום בית, שאנחנו כבר לא יכולים לחיות ביחד. אבל הדיינים לא עמדו במה שהבטיחו, ולא חייבו את בעלי לתת לי גט. 

בהמשך הבעל אמר שהוא מוכן לתת לי גט, בתנאי שלא תיפגע הבעלות שלו על דירת עמידר שבה אני גרתי באותה תקופה. הדיינים קיבלו זאת ואמרו שהם לא יכולים לחייב את הבעל לתת לי גט כל עוד אנחנו לא מגיעים להסדר על הדירה של עמידר. לא הבנתי למה הם מתעסקים בעניינים שהם לא אמורים להתעסק בהם? חלוקת הרכוש שלנו לא קשורה לבית הדין הרבני! זה דיון שאמור להתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. צריך להיות חוק שקובע שלבית הדין הרבני אין זכות להתערב בענייני כסף ורכוש. למה הגט שלי צריך להיות מותנה בחלוקת הרכוש שלנו? אני לא נכנעתי לזה ונלחמתי על הבית כדי שיהיה לי ולארבעת הילדים שלי. אבל רק כשהגעתי ל"מבוי סתום" הצלחתי לטפל בהסדרת הבעלות מול עמידר. סוף סוף קיבלתי מכתב שאומר שהדירה היא רק בבעלותי עכשיו. ושוב בית הדין לא עמד בהבטחתו ועדיין לא חייבו את בעלי בגט.

הלוואי שאף אישה לא תעבור את החוויה שאני עברתי. להיות שנים מסורבת גט, כשאני לא נקראת מסורבת גט כי בית הדין לא פסק שהבעל חייב לתת גט, להיות בסיטואציה בה לבעלי יש כבר שני ילדים מאישה אחרת, ואני עדיין לא יכולה להמשיך את החיים שלי, זה נורא. בדיון הראשון שבו בעלי סיפר שמאז שנפרדנו הוא חי עם אישה אחרת ויש לו כבר שני ילדים אחד הדיינים פנה אליי ואמר: "אני לא מבין אותך. תני לו להמשיך את החיים." הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "אין לי בעיה שימשיך בחיים שלו, רק שייתן לי גט. גם אני רוצה להמשיך את החיים שלי". 

בתחילת התהליך אנשים לא היו מאמינים לי שאני רוצה לקבל את הגט. הם חשבו שאני לא רוצה לקבל מבעלי גט, כי הם פשוט לא האמינו שבעלי חי כבר עם אישה אחרת, הביא לעולם ילדים, ועדיין בית הדין לא מחייב אותו לתת לי גט. רק כשהגעתי לתכנית טלוויזיה דרך "מבוי סתום" ראו את כל האמת. ראו שהוא משקר. אני לא מבינה, באיזה תורה כתוב שאני צריכה להמשיך לסבול, בעוד לבעלי מותר להמשיך את חייו, להמשיך להביא ילדים? לא יכול להיות שהגבר יכול להמשיך את החיים שלו, בעוד האישה נמצאת בחוסר שלווה, במצב בו היא תקועה ולא יכולה להמשיך בחייה. 

זמן קצר לפני דיון אחר קיבלתי הודעה שהדיון התבטל. התחלתי לעשות טלפונים לבית הדין כדי לוודא את העניין. עברו ארבע שעות עד שסוף סוף מישהו ענה לי, והוא אמר שיש דיון ושאני צריכה להגיע. הגעתי לדיון, מחוץ לחדר היה רשום שלי ולבעלי יש דיון, אך כאשר נכנסתי לחדר, הרב אמר לי שלא הייתי צריכה להגיע בכלל כי אין לי דיון. הבירורים שלי היו לשווא. סתם הפסדתי יום עבודה. נהייתי לבנה. התחלתי לבכות, נחנקתי והתמוטטתי. כשהתעלפתי כל הדיינים היו מסביבי ופשוט צעקו "תקראו לאישה שתטפל בה".

היו פעמים בהם הדיינים לא הקשיבו בכלל לנאמר במהלך דיון. הם התעסקו בדברים אחרים. הפעמים בהן נתנו לי לדבר היו מועטות. היו דיינים שהיו משתיקים אותי כל הזמן, אומרים לי "סתמי את הפה". פעם אחת בכיתי במהלך דיון ואחד הדיינים אמר לי "תבכי, את לא מזיזה לנו שום דבר." כדתייה, התביישתי שכך מתנהלים רבנים.

היחס לגבר בדיונים היה שונה. אותו לא השתיקו. לא שאלו אותו למה הוא מסרב לתת לי גט, לא ניסו לשכנע אותו. יכלו לדבר איתו ולנסות להסביר לו למה הוא צריך לתת לי גט, אך במקום זאת, כל ההתנהלות הייתה תמיד סביב זה שאני צריכה לוותר על דברים כדי לקבל את הגט. לא הרגשתי כלל שהדיינים לצידי ומנסים לעזור לי. להפך. היה למשל דיון בו הרימו עליי את הקול, איימו עליי שאם לא אשתוק הם יוציאו אותי החוצה. ובאמת יצאתי. כבר לא יכולתי לסבול את היחס שלהם כלפיי. גם כשיצאתי הדיון המשיך להתקיים בלעדיי.

הרגשתי כבר מאוד מתוסכלת וחסרת אונים מהתהליך הזה. את אומרת לעצמך: "אני שומרת חוק, אני משלמת מיסים, ופתאום בא גוף אחד שעושה ממני סמרטוט." אין לי מה להגיד. הייתה גם פעם אחת שהגבר לא הגיע לדיון, ובסוף הדיון לא התקיים. לא עשו לו כלום ואני לא קיבלתי החזר נסיעות וגם לא החזר כספי על יום העבודה שביטלתי. לא הרגשתי שיש מישהו במערכת הזאת שאני יכולה לסמוך עליו שיעזור לי לקבל את הגט. הבעל בגד בי, היה אלים כלפיי, המשיך את החיים שלו, ועדיין, במשך שנים הדיינים לא חייבו אותו בגט, לא חשבו שזה מגיע לי. במקום זאת, התעסקו בלבקש ממני לוותר.
ההליך התנהל כך במשך 8 שנים – דיונים שהסתיימו בסיכום של "תגיעו להסכם", או דיונים בהם הבעל ניסה לשכנע אותי לוותר על מזונות, או לשלם לו הרבה כסף. הדיינים תמיד תמכו בבקשות של הבעל. ובכל פעם שבית הדין החליט שננסה שלום בית, או שנגיע להסדר רכוש, הייתה הפסקה גדולה בין הדיונים.רק כשפניתי למבוי סתום הרגשתי שמשהו בתהליך זז, מתחיל להתקדם. מהרגע שהגעתי ל"מבוי סתום", כל התהליך הפך להיות הרבה יותר קל. פתאום היה מישהו שיקשיב לי. עם כל האכזבה, ידעתי שאם ה' שלח אותי למבוי סתום, סימן שזה המקום ממנו אני אצא עם גט, וכך היה. חבל שהציבור לא מודע יותר לארגון הזה. הגעתי לבית הדין הגדול, ושם הדיינים ראו את התיק שלי, ובעצמם לא האמינו. הם אמרו לי: "מפה את לא יוצאת בלי גט." באמת באותו הדיון יצאתי עם גט.

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן