בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

כוכבה

".. הם היו מדלגים בפרוטוקול על הרבה דברים. הבנתי שמי שמקליד את הפרוטוקול מקליד רק דברים שבעלי לשעבר אמר! שום מילה שלי לא נכנסה"

גיל: 47

משך המאבק לקבלת הגט: 25 שנים

שנת קבלת הגט: 2016

התחתנו בשנת 90. נולדו לנו ארבעה ילדים, למרות שהיה ברור מלכתחילה שזה לא ילך. חייתי עם אדם אלים פיזית ומילולית כלפי וגם כלפי הילדים, לא מפרנס. הייתי צעירה, הוא מבוגר ממני ב-15 שנה. הגעתי לאותו המצב כל פעם מחדש: הוא התנהג באלימות, אני הייתי עוזבת את הבית עם ארבעת הילדים ומחפשת מקום לגור. באחת הפעמים, שהאלימות שלו כלפינו היתה קיצונית מאד, המשטרה הוציאה נגדו צו הרחקה מהבית. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי, שאחרי כל השנים בהן הייתי אני זו שבורחת מהבית עם הילדים, הפעם הגיע תורו. 

החלטתי שאני רוצה להתגרש. כבר בהתחלה הוא איים שלא יתן לי גט. הוא הציב בפניי תנאים בהם אם אחתום שאני מוותרת על הכל, ייתן לי גט. הייתי צעירה, וחתמתי לו על המסמך. רק אחר כך, הבנתי שעשיתי טעות גדולה. פניתי לבית הדין הרבני כדי שיעזרו לי לבטל את המסמך הזה. הסברתי לרבנים שחתמתי מתוך חוסר ידיעה, רק מפני שהוא איים עלי, מתוך מקום של תסכול, מתוך פחד. בבית הדין לא הסכימו לבטל מפאת התוקף המשפטי של המסמך. פניתי לסיוע המשפטי של המדינה, שם מינו לי עורכת דין שלא עזרה לי במיוחד. ידעתי שאני חייבת לבטל את ההסכם הזה עוד לפני שאני מגישה בקשה לגירושים ולגט. עבדתי קשה בשביל להשיג מסמכים והקלטות בהן הוא מודה שחתמתי על המסמך תחת לחץ רב ואלימות מצידו. הרגשתי שעל אף כל המסמכים שהבאתי, הכל 'עובר לידם', כאילו לא אכפת להם מכלום. בכל הוכחה, הם היו מוצאים את הפרט הקטן שאולי מוכיח שהוא הצודק, נניח כשהמציא שבגדתי בו עם הבוס שלי לעבודה, מה שלא היה ולא נברא. הם הזמינו את הבוס לעדות ושאלו אותו שאלות מאד פוגעניות, כאילו ניסו להלביש עליו את הסיפור. התביישתי נורא. למרות ששיקר בדיונים, שינה גרסאות, אפילו כשכבר חשבתי שהם הבינו עם איזה שקרן יש להם עסק ושעכשיו הם יהיו לטובתי- שום דבר לא השתנה. הם כל הזמן מצאו הצדקות בתורה להתנהלות שלהם, ולא הבנתי איך זה יכול להיות. בדיונים האלו ההוכחות שהבאתי לא היו נחשבות. הם אפילו לא הכניסו אותן לפרוטוקול, הם היו מדלגים בפרוטוקול על הרבה דברים. הבנתי שמי שמקליד את הפרוטוקול מקליד רק דברים שבעלי לשעבר אמר! שום מילה שלי לא נכנסה. יום אחד נכנסתי לקלדן ושאלתי אותו, איך אתה לא מכניס את הדברים שלי? הוא סילק אותי מהחדר וטרק לי את הדלת בפרצוף.

כעבור מאבק של כ-10 שנים, הצלחתי להוכיח את צדקתי והם ביטלו את ההסכם שחתמתי עליו. מהרגע שביטלו את ההסכם, הגשתי בקשה לגירושים ולחיוב בגט. גם את התהליך הזה הם סחבו וסחבו, ביטלו את הדיון, דחו אותו כל פעם. כשכבר קבעו דיון, זה היה לעוד 8 חודשים! למה שאחכה עוד 8 חודשים?! החיים שלי תלויים בזה!! 

בכל תהליך הגירושים הבנתי כמה הדיינים מתנהלים באופן מיושן מאד. הרגשתי שהם מסתכלים עלי, כאישה, בזלזול. פניתי אליהם כמה פעמים ושאלתי: אין לך ילדה בבית? היית רוצה לראות את הילדה שלך במצב הזה? הם פשוט היו אטומים.

כל פעם שהייתי חוזרת מדיון בבית הדין הרבני, לא הייתי מצליחה לחזור ולתפקד במשך כמה ימים. לא יוצאת מהמיטה. האכזבה הזאת, ששום דבר לא מתקדם. כל מה שתגידי, תוכיחי, זה לא יעזור לך. הדעה שלהם משוחדת מראש! במקום הזה, יש לו יתרון גדול ומשמעותי עלי, ורק בגלל שנולד גבר. 

אחרי שנתיים, היה דיון סידור גט. זה דיון שאליו אי אפשר להגיע עם עורך דיון, אלא רק הוא ואני נוכחים. חיכיתי בחוץ בשעה שקבענו. הזמן עבר, והרגשתי שמשהו מוזר קורה. דפקתי על דלת האולם לשאול מה קורה עם הדיון שלנו, אחד הסדרנים פתח את הדלת וטען שהם בדיון, ושאני אחכה. לא ראיתי אף אחד חוץ ממנו. האיחור התארך לחצי שעה, אז פתחתי שוב את הדלת. לברר מה קורה, להזכיר להם שאני פה, מחכה. הם התעקשו שאמתין בחוץ בטענה שהצד השני לא הגיע עדיין, אז גם ככה אי אפשר להתחיל. המתנתי יותר משעה. לפתע, הדלת נפתחה, ואני רואה את בעלי לשעבר ואת עורך הדין שלו יוצאים מהאולם. נדהמתי. לא הבנתי מה קורה פה. לא רק שהתנהל דיון בלעדיי, הוא גם היה בנוכחות עורך הדין שלו דבר שאסור בדיון כמו זה. נכנסתי כועסת לאולם, לשאול מה פשר הדברים. הרבנים הרימו ראש, וטענו שבגלל שלא הופעתי לדיון, הוא התקיים בלעדיי. טענתי שדפקתי פעמיים, התעקשתי שזה הסדרן שלא הכניס אותי! הם לא הסכימו לשמוע אותי, ואמרו שבעלי לא מוכן לתת לי גט וזה סוף הדבר. הייתי כל כך מאוכזבת! חיכיתי 8 חודשים לדיון, שבו רק לבעלי היתה את זכות הדיבור, וממני היא נשללה!! כשבקשתי לראות פרוטוקול, גיליתי שהוא לא קיים. שהדיון התנהל בעל פה. וזה אסור על פי חוק! כעסתי מאד. הידיים רעדו לי, הרגשתי שאני עוברת התמוטטות עצבים. צעקתי עליהם, על המצב שלי. שאלתי על סנקציות. איך הם נותנים לו ללכת? כעסתי וצעקתי כל כך, עד שהם הזמינו לי משטרה, שלקחו אותי בניידת למעצר. שם הייתי עד הלילה, ממוטטת מעצבים, בוכה. בלילה אבא שלי הגיע לשחרר אותי. ביום הזה ויתרתי על הגט. הבנתי שאני נלחמת סתם, שהמשחק מכור מראש. 

כעבור כמה חודשים צברתי קצת כוחות, והגשתי בקשה לבית הדין הגדול בירושלים (לא רציתי לחזור לבית הדין בתל אביב). באותה תקופה, חברה סיפרה לי על ארגון 'מבוי סתום', אבל הייתי ממש קטנת אמונה. לא ממש התייחסתי לאפשרות, חשבתי שאין אף אחד שעוד יכול לעזור לי. בסופו של דבר הבנתי שאין לי מה להפסיד, והחלטתי לפנות לארגון. 

כשהגעתי לדיונים בבית הדין בירושלים בליווי עורכות הדין של מבוי סתום, הרגשתי ממש בהבדל. הן היו אקטיביות, נמרצות, עמדו על שלהן. למרות זאת, גם בבית הדין בירושלים הרגשתי שהכף מוטת לטובתו, לא הפעילו עליו סנקציות. לא עניין אותם לאן אלך עם הילדים אם אוותר על הבית. למרות שהם היו בביקור בית וראו את המצב. כל דיון היה גיהינום. כל דיון מחדש הוא לא הסכים לתת גט, ונגמר דבר. נקבע דיון לעוד חצי שנה. ידעתי שזה מעגל שאין לו סוף. ידעתי שמה שילחץ עליו זה משטרה. פניתי לרבנים וייעצתי להם: אל תאיימו בסנקציות, מספיק שתגידו לו שאם לא ייתן גט אתם תזמינו משטרה, הוא ימהר לחתום. ידעתי, אני מכירה אותו. הם לא היו מוכנים לשמוע על האפשרות שהוא ייעצר או חלילה יישב בכלא. 10 שנים הוא מסרב לגט, אני חשבתי שברור מאליו שהוא צריך לשבת בכלא! 

קבעו דיון לשלושה חודשים אחרי. לא היו לי כבר כוחות. לא רציתי להעלות לירושלים ולגלות שהוא לא נותן גט. עייפתי, ידעתי שהסוף צפוי מראש. לא רציתי לחזור מבית הדין ושוב להתמוטט לשבוע ימים. ידעתי שהם לא ישמעו אותי, הצדק לא יבוא. העובדת הסוציאלית של מבוי סתום היא זו ששכנעה אותי להגיע לדיון שבו קיבלתי את הגט. הרב איים עליו במעצר על ידי המשטרה. הוא נבהל, והחליט לחתום. ידעתי שזה מה שצפוי לקרות ברגע שהם יאיימו עליו במעצר. שנים הצעתי את הרעיון, ידעתי מה המפתח. אף אחד לא הקשיב לי. היו יכולים לפתור את הכל שנים לפני, אם רק היו קשובים למילים שיוצאות לי מהפה.

הרבנים אמרו שהוא נותן לי את הגט בתנאי שהדיון על הרכוש יתקיים שם, בבית הדין הרבני. זה היה הצעד לקראתו. כשהדיון על הרכוש התקיים, כמובן שהכל היה מכור מראש. ההחלטה היתה שאני גרה בבית עוד 4 שנים, וכעבור הזמן הזה אני מפנה את הבית בשבילו, בשביל לעשות עסקים, לפצל את הדירה ולהשכיר. אני, עוברת לחדר בבעלותו, שמיועד להריסה. אני, שמגדלת את כל ארבעת הילדים, אעבור לדירת חדר, כשהקטן יסיים את הצבא. לא היה להם אכפת שיש לו כבר דירות בבעלותו שהוא משכיר, שהוא גר באחת. שאני הולכת לרחוב אם הבית לא יגיע לידיים שלי. כלום לא עזר. 

 לאורך כל התהליך לא היה מי שיכוון אותי, שיהיה לטובתי. היו הרבה מאד פרטים על התהליך בבית הדין שלא ידעתי, ובדיעבד, אם הייתי יודעת- היו יכולים לקדם אותי. היו הרבה דיונים שלא נכח, והדיינים לא עשו כלום. לא ידעתי שאם בעלי לא מגיע אפשר להביא אותו בצו הבאה!! הוא לא הגיע, והדיון נדחה שוב ושוב. לא ידעתי שאם הוא לא מגיע, יש אפשרות לנהל את הדיון ללא התראה. באחד הדיונים היה מקרה של דן יחיד, הם היו בהרכב חסר. לא ידעתי שיש החלטות שאי אפשר לקבל בהרכב כזה!

עוד דבר לגבי ההתנהלות בבית הדין, הוא שהרבה פעמים הרגשתי שהדיינים לא היו עסוקים באמת בתיק שלנו. הרבה פעמים הדיינים התעסקו בדיון הקודם ונותנים לנו לחכות, קמו והלכו, מתעסקים בענייניהם ולא מרימים את הראש. אין הרגשה שהם מקשיבים לך. הם הוציאו אותי מהאולם בכח עם אנשי אבטחה, והוא שקילל וגידף את עורכת הדין שלי- אותו לעולם לא הוציאו. הרגשתי שכל ההתייחסות של הדיינים היתה על סמך זה שהוא גבר ואני אישה.

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן