בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

צביה

״לכל הניסיונות שעשיתי לא היה משקל. עד שהתחלף ההרכב.״

גיל: 35

משך המאבק לקבלת הגט: 4 שנים

שנת קבלת הגט: 2015

הייתי חברה של בן הזוג שלי מגיל 16. אני לא יכולה להגיד שלא היו נורות אדומות, היו פרוז'קטורים אדומים. אבל בגיל כל כך צעיר לא הבנתי לאן אני מכניסה את עצמי. וכשהגעתי לבית הדין הרבני כדי להתגרש, אמנם הייתי כבר נשואה 12 שנים, עם שלושה ילדים, אבל בעצם נשארתי עם אותה תמימות של גיל 16. לא הבנתי את המעמד שאני נמצאת בו. לא הבנתי כמה אסרטיבית אני צריכה להיות כדי שישמעו אותי. אחד הדברים שהכי כואבים לי הוא שהדיינים ראו את התמימות שלי, ראו כמה אני לא מבינה. ואף אחד מהם לא הסביר לי מה אני צריכה להגיד ובאיזה אופן להגיד את זה. אף אחד לא ניסה לנתב אותי ושאל אותי את השאלות הנכונות. יש פער מאוד גדול בין הדברים שאני מבינה היום לדברים שהבנתי אז, והם היו הרבה יותר מבוגרים ממני. זאת אומרת, הם כן הבינו באיזה מצב אני נמצאת, אבל לא טרחו לעזור לי לצאת ממנו. זה מאכזב, כי את דווקא מצפה מכאלה אנשים, שדבקים בדברי ה', להיות יותר למען האמת. זה הכאיב לי מאוד.

אצל ההרכב הראשון שטיפל בתיק שלי הרגשתי שההחלטה תמיד מוטה לטובת הגבר, תמיד. הרגשתי שאין בבית הדין צדק. הרגשתי שלא משנה כמה אני מדברת על דברים חמורים, הדברים שלי לא נשמעים, בעוד דעותיו ורצונותיו של הגבר כן נשמעים. את מדברת את הכאב שלך, אבל לא שומעים אותך. חוסר האונים כל כך גדול. כשהייתי צריכה להתמודד איתו לבד בבית, היינו רק אני, הוא והקירות. רק אני, הוא ואלוקים ידענו מה היה שם. אבל סוף סוף קיבלתי את האומץ לצאת עם זה החוצה, למרות שמדובר בגבר אלים וההיחשפות שלי הייתה כרוכה בסכנה, ופשוט התלעמו ממני. היו ימים שהייתי בוכה במשך שעות. אני מדברת עכשיו ועומדת לבכות, כי הכאב באמת היה מאוד מאוד גדול. הצלחתי להתמודד עם התקופה הזאת רק בזכות האמונה שלי שכל זה קורה משמיים והכל לטובה. 

בדיונים בעלי כל הזמן ביקש שלום בית, אז הדיינים ניסו לשכנע אותי לחזור לשלום בית. על אף שסיפרתי על האלימות שעברתי, הם הכניסו אותי לשיחה לבד, והסבירו לי שההלכה אומרת שאי אפשר להכריח גבר לתת גט לאישה מבלי רצונו, צריך שזה יבוא מרצונו. אני זוכרת את השיחה הזאת במדויק כי היא מאוד השפיעה עליי. הבנתי שאני לא יכולה לקבל גט, והסכמתי לחזור לשלום בית. זאת הייתה תקופה מאוד קשה נפשית. התמודדתי עם הרבה מאוד דברים וכבר הייתי מאוד חלשה. היום ברוך ה' אני כבר לא במקום הזה, אבל באותה תקופה, כשהרב הסביר לי שהם לא יכולים להכריח את הבעל לתת לי גט, ושהם יתמכו בנו ויעזרו לנו, וישלחו אותנו לרב שידוע בהחזרת זוגות לשלום בית, האמנתי שאם אחזור לשלום בית אולי המצב יהיה טוב יותר. 

באמת נפגשתי עם אותו רב, אבל כבר בתום פגישה אחת, לאחר ששמע את הסיפור שלי, הוא אמר לי :"חבל על הזמן שלך, זה מקרה אבוד. אל תנסי אפילו לחזור לשלום בית. את מתארת נישואים קשים מאוד, ואת לא צריכה לעבור את זה. אני אתן המלצה לבית הדין שיכריחו אותו לתת לך גט". אחר כך חזרנו הביתה, אני ובעלי, ושוב פניתי לבית הדין. סיפרתי להם מה הרב אמר, ואמרתי להם שלא טוב לנו בבית, שכלום לא השתנה. אז הפנו אותנו לרב אחר, ואחרי שהוא נפגש איתנו יותר מעשר פעמים שבהן ישבנו שעה-שעתיים, הרב אמר שהוא בספק אם שלום הבית יצליח. הוא אמר שהוא רואה את המאמץ שלי ואת הרצון של בעלי, אבל שהנישואים מאוד קשים והוא לא חושב שבעלי ישתנה. גם הוא כתב מכתב רשמי על כך לבית הדין, והמליץ שיכריחו את בעלי לתת גט, ושלא יכריחו אותי לחזור שוב לשלום בית. גם למכתב הזה לא היה כמעט משקל. כלומר, לכל הניסיונות שעשיתי לא היה משקל. עד שהתחלף ההרכב.

אבל גם אז התהליך נמשך עוד שנתיים! צריך לזכור שחולפים חודשים בין דיון לדיון. באחד הדיונים עורכת הדין של בעלי אמרה: "בית הדין לימד אותי שאם אישה רוצה את הגט שלה, היא צריכה לוותר על החובות של הגבר". אחרי שהיא אמרה את זה אני אמרתי ששמעתי את אחד הדיינים בהרכב מתראיין לתוכנית טלוויזיה ואומר שאף אישה לא צריכה לקנות את הגט שלה. אבל במקרה שלי זה בעצם בדיוק מה שמצפים ממני. בפעם השנייה שעורכת הדין אמרה את אותו משפט, הרב אמר לה שזה לא נכון והוא לא ייתן לזה יד. אותו דיין פשוט שינה את הדברים מקצה לקצה. לראות שפתאום אחד הדיינים תומך בי – זה היה עולם ומלואו בשבילי. 

בעלי המשיך לבקש כל הזמן שלום בית, אבל ההרכב החדש התחיל לשים את הגבול, ויותר מזה – הדיינים קבעו דיון הוכחות בתביעת הגירושין שלי, ומרגע שהדיון הזה התקיים, הדברים התחילו להתקדם יותר מהר. דעתי נשמעה והתייחסו לדבריי. אחרי דיון ההוכחות הדיינים פסקו שבעלי חייב לתת לי גט, ואחרי שהגבר סירב, כבר בדיון לאחר מכן, התחילו להטיל עליו סנקציות. לראשונה הופעל עליו לחץ. במשך שלוש שנים קודם לכן, לא משנה מה אמרתי, שום דבר לא זז. 

אני אישה שמאוד יודעת לבטא את עצמה, וליבי יוצא אל נשים שפחות יודעות לבטא ולהסביר את עצמן. המעמד הזה כל כך קשה. הכל מלא אמוציות, ואת לא יודעת מה להגיד, מה לעשות. זאת חוויה מאוד קשה. אני משתתפת בפרוייקט הזה ומשתפת בחוויה שלי למען נשים אחרות שחוות את הקושי הזה. אם אני אוכל לעזור במאומה, זה יהיה מבורך.

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן