בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

קרן

"לפני כן אפילו לא ידעתי מה זה 'עגונה', חשבתי שזה משהו פרה-היסטורי כזה, חשוך, שייך לימי קודם, שייך לאנשים ספרדים עתיקים מבוגרים. בכלל לא ידעתי שזה יכול לקרות, ועוד לי! ופתאום – זה הפך להיות חיי"

גיל: 39

משך המאבק לקבלת הגט: 4.5 שנים

שנת קבלת הגט: 2018

הוא זה שפתח את תיק הגירושין. הוא פתח שני תיקים – אחד בבית הדין הרבני ואחד בבית המשפט לענייני משפחה. נפרדו כי לא הסתדרנו, והוא עזב את הבית. הייתי בהריון, והוא ניסה לגרום לי לוותר על הזכויות שלי כאישה וגם כאמא לעתיד לילד שלו. כשהתיש אותי והסכמתי לחתום על הכול, פתאום הוא דרש שלום בית. ככה חזרנו להיות ביחד לפני הלידה. כשנפרדנו בפעם השנייה והגענו לבית הדין הרבני הילד היה כבר בן שמונה חודשים. הגרוש טען שהוא מבולבל ושהוא לא בטוח שהוא רוצה לוותר על המשפחה למרות שבפועל היינו כבר פרודים, לא הייתה בינינו תקשורת, ולא היה סיכוי שנחזור להיות יחד. הרגשתי שהוא עשה לי את זה בכוונה כדי למשוך אותי, כדי לא לתת לי את הגט שלי, כדי לתסכל ולהתיש. 

באותה הנשימה בה רמז שהוא פוזל לשלום בית, הוא גם רמז לדיינים שאני עלולה לסרב לקבל את הגט. סיפרתי לדיינים שזו כבר הפעם השנייה שלנו בתהליך גירושין, ושבפעמיים הקודמות הוא פתח את התיק ומרח אותי, ושאני מצדי רוצה גט. טענתי שאין עתיד ליחסים בינינו, שהוא עושה את זה רק כדי לעגן אותי ולאמלל אותי. הוא ידע כמה חשובה לי הדת, בעוד הוא היה אתאיסט, כך שלא הייתה לו זיקה דתית לגירושין ברבנות, ובין אם היינו מתגרשים או לא, לא הייתה לכך השפעה משמעותית על חייו. דחו את הפצרותיי בטענה שהוא זה שפתח את התיק, ולכן הוא יכול לחזור בו והם לא יכולים לאלץ אותו. 

הם הציעו לי לפתוח תיק משלי אך לא הסכימו להמשיך את הדיון באותו היום, היינו צריכים לקבוע מועד חדש. זה היה לפני פגרת הקיץ של בית הדין, כך שהדיון השלישי שנקבע היה בערך שלושה חודשים אחרי. התחננתי שידונו בבקשתי להתגרש עוד באותו הדיון השני, אך אף אחד לא הקשיב לי. בשלושת החודשים בהם חיכיתי לדיון הבא, הגרוש עלה על מטוס לחו"ל ונעלם. 

בהתחלה, עורכי הדין שלו טענו שהוא נסע לחו"ל כדי לעבוד ולהשיג את כספי המזונות שאני תובעת ממנו, ושהוא יחזור. ידעתי שזה לא נכון כי המשכורת שלו בארץ הספיקה לו לסכום שהוא היה צריך להעביר אלי. סיפרתי לדיינים שזו לא האמת, שהוא לא יחזור לארץ ושהוא עזב זה כדי לעגן אותי. הדיינים המשיכו להאמין לעורכי הדין שלו ולא לי, ודחו את הדיון בחודשיים, לתאריך בו עורכי הדין טענו שיחזור. לדיון הבא הוא לא הגיע. עורכי הדין שלו התפטרו והרגשתי איך חיי על סף התפרקות. 

כל פעם שהוא לא הגיע הדיינים דחו את הדיון, ולא התייחסו לזה שאני מגיעה מרחוק, מפספסת יום עבודה ומשאירה את התינוק בבית. כל הדברים שסיפרתי וטענתי לא היו רלוונטיים בעיניהם, כאילו הם היו מבוטלים מלכתחילה. אפילו כשהוא ברח מהארץ הם המשיכו להאמין לו שהוא יחזור ודחו את הדיונים ולא המשיכו לדון בזה בלעדיו. הרגשתי שלאורך כל הדרך, בלי כל תלות במה הבעל עושה, הם נקטו צד ועמדו לצידו ואף פעם לא לצידי. מאד נפגעתי מזה באופן אישי כי אחד הדברים שגרמו לריחוק שלנו ולפרידה היה החיבור שלי לעולם הדת ביחס לניתוק שלו. ציפיתי שכשאגיע לבית דין רבני ואספר את הסיפור שלי, תהיה התחשבות או אמפתיה, כי אני קיימתי את המצוות ורציתי לקיים בית יהודי. הזלזול שלו ביהדות לא היה רלוונטי בעיניהם, שום דבר שאמרתי לא היה רלוונטי בעיניהם, הם בכלל לא ספרו אותי. הרגשתי שהממסד הדתי, שייצג דברים שהאמנתי בהם, בגד בי. אני לא מאחלת דבר כזה לאף אחת.

בעקבות ההרגשה הזו התחלתי תהליך כדי לקבל את התואר 'עגונה' ולהיות זכאית לסיוע מאגף העגונות של בית הדין. התעקשתי לקבל את התואר כמה שיותר מהר כדי שיהיה מישהו שיגן עליי. רציתי שיעמידו לרשותי חוקרים פרטיים כדי שאוכל לאתר אותו. ידעתי שאם אני לא לוקחת את זה בידיים אף אחד לא יציק להם במקומי, אז פניתי אליהם באופן יומיומי. 

בתקופה בה פניתי אל אגף העגונות, עוד היו בידי רמזים שיכלו להוביל אותם אל הגרוש שלי: נאמר לי לאיזו מדינה הוא ברח, וכשלילד היה יום הולדת שנתיים והוא קיבל מתנה בדואר מיעד לא ידוע. הדברים הללו היו יכולים להוביל אליו. העברתי את כל המידע הזה לאגף העגונות שם נאמר לי שהתחילו לעבוד על התיק שלי, אך לדעתי לא עשו זאת ובפועל התיק שלי שכב שם במשך חודשיים. הייתי מתקשרת באופן יומיומי לאגף ומתעניינת בתיק שלי. נאמר לי שלטובת החקירה לא מערבים אותי בפרטים, וכשזה יהיה רלוונטי ישתפו אותי, אך הבטיחו לי שאני לא צריכה לדאוג ושמונו חוקרים. רק אחרי כמה חודשים שבהם הייתי מתקשרת כל יום, התברר לי שמעולם לא מונו חוקרים פרטיים כדי למצוא את הגרוש שלי, ושהתיק שוכב סתם ככה. 

בחרתי לפנות למבוי סתום. יחד עם עורכת הדין מטעם הארגון הגעתי שוב לאגף העגונות, ואמרתי את אשר על ליבי. לאחר שהתנצל, מונו לי חוקרים פרטיים שלא עשו הרבה. הם לא בדקו עדויות, לא טסו לחו"ל לבדוק את הכתובת שלו, חוץ מלסכסך ולהתערב בחיי הפרטיים הם לא עזרו במאומה, ובטח שלא התקדמו בחקירה.

החלטתי להוציא את התיק מאגף העגונות והעברתי אותו לבדיקתם של צוות של תכנית טלוויזיה שהייתה אמורה להתחיל לשדר את הסיפור של הנשים העגונות (התכנית לא שודרה ולא תשודר). כחלק מהתכנית מונו חוקרים פרטיים שעשו את העבודה, וטסו לבדוק את העדויות. הבעיה הייתה שהחקירה התבצעה שנה לאחר שקיבלתי את העדויות, והיה מאוחר מדי: הם הגיעו לדירה שלו שלושה חודשים אחרי שהוא עזב. למעשה, אם אגף העגונות היו עושים את זה באותו הזמן שהעברתי להם את המידע והוא היה רלוונטי, המצב שלי היה נפתר הרבה יותר מהר. אם אגף העגונות ובית הדין הרבני היו פועלים כמו שצריך, לא הייתי צריכה לעבור את כל הסאגה הזאת והייתי יכולה להיות משוחררת הרבה לפני ששוחררתי. 

מהרגע שגילינו שהוא לא גר באותה דירה, הבנתי שהסיכויים שלי למצוא אותו קלושים. הפקת התכנית כבר לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך בחקירה. לאורך כל הזמן ניסיתי להשיג את החופש שלי בדרכים אחרות ולא רק לנסות למצוא אותו כי גם אם הייתי מוצאת אותו, אני לא בטוחה שהוא היה נותן לי גט. 

ניסיתי יחד עם מבוי סתום לערער לבית הדין הגבוה בניסיון להפקיע את הנישואים. שם הם היו מחוייבים לפי חוק לקבל החלטה תוך שישים יום, והם לא עשו זאת. אני פניתי לרב הראשי וביקשתי להיפגש איתו, שלחתי מיילים בהם כתבתי על המקרה שלי וביקשתי תשובה, כתבתי שהם מזלזלים בחוק ולא מקבלים החלטה לאחר זמן מה שניסיתי ליצור קשר עם הרב הראשי, המזכיר שלו פנה אליי וסיפר לי שהם פשוט לא הצליחו לפתוח את ה-DVD של החתונה ובגלל זה לא קיבלו החלטה. במשך ארבעה עד חמישה חודשים אף אחד לא יצר איתי קשר, אף אחד לא דיבר עם עורכות הדין שלי ואף אחד לא ביקש ממנו לשלוח שוב. זה לא יאמן – לא מצליחים לפתוח DVD אז לא מחליטים, וחיי נשארים קפואים!

החוויה שלי בבית הדין הגדול הייתה קשה ביותר. בכל פעם מחדש הרגשתי שאני נתקלת בגדר מפני שהם לא שיתפו איתי פעולה ולא ניסו לעזור לי. הייתה תחושה שלא באמת מקשיבים לי, לא נותנים לי לדבר, לא באמת אכפת להם והם לא באמת מנסים לסייע לי. תוך כדי שאני מדברת – דיין אחד נרדם ואחר מתעסק בהודעות סמס. הייתי מגיעה מרחוק עם פעוט, והם היו מאחרים לדיונים ומזלזלים בהם. משכו אותי, דחו לי את הדיונים ולא החזירו לי תשובות בזמן. הרגשתי חסרת אונים. באותו זמן כל חיי היו תלויים באנשים אחרים, ובאיזה אנשים הייתי תלויה – אנשים שזלזלו בסיפורי ובהשפעתם על חיי. 
לפני שהתחלתי בתהליך, לא ידעתי שום דבר על מה שמצפה לי בבתי הדין. עד שזה לא קשור אלייך למה שתשמעי מזה? לפני כן אפילו לא ידעתי מה זה 'עגונה', חשבתי שזה משהו פרה-היסטורי כזה, חשוך, שייך לימי קדם, שייך לאנשים עתיקים מבוגרים. בכלל לא ידעתי שזה יכול לקרות, ועוד לי! ופתאום – זה הפך להיות חיי.

שתפו:
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב facebook
on Facebook
שיתוף ב email
by email
דילוג לתוכן