הנישואין שלי היו אלימים, ותוך זמן קצר גיליתי שבעלי גם בגד בי בצורה בוטה, והחלטתי להתגרש. פתחתי תיק ברבנות בירושלים ולקחתי עורכת דין פרטית. הדיונים התקיימו בסחבת נוראה ועברה חצי שנה עד שנה בין דיון לדיון. יותר מחמש פעמים לא התקיים דיון כי בעלי לא הגיע אליו.
כשסוף סוף התקיימו דיונים, הדיינים לא רצו לשמוע על סיבות הגירושין. זה לא עניין אותם בכלל. אחד הדיינים פתח ספר והתחיל להעמיק בו בזמן שניסיתי להביא הוכחות. הדיינים לא נתנו לי בכלל לדבר, התעסקו בטלפונים ובעיון בספרי קודש ולא היו קשובים לי. בעלי טען שהכל שקר, הוא גם שם כיפה על הראש בזמן הדיונים והאשים אותי שאני לא שומרת מצוות.
הדיינים הציעו שלום בית. פעם כבר סלחתי לו ובכל זאת הסכמתי לנסות שוב, אבל בעלי כמובן סירב. הם לא הכריחו אותו, פשוט המשיכו את הדיון. זה לא תועד בפרוטוקול. לעתים קרובות הפרוטוקולים לא הביאו את כל מה שהיה בדיון, כשעברתי על זה אני ראיתי שזה היה שונה.
לא היה לי ברור מָהֵם הנהלים ומה הזכויות שלי בבית הדין. הדיינים הפעילו עליי המון לחצים והייתי חייבת לוותר על זכויותיי כדי לקבל את הגט, הם צעקו עליי ואמרו לי שאני מעגנת את עצמי. אפשר להגיד במפורש שקניתי את הגט שלי בכספים שעליהם ויתרתי, כי הייתי לחוצה ורציתי להביא ילדים לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכל התחיל לזוז רק כשפניתי לתקשורת והגעתי גם לעמותת מבוי סתום. התיק הועבר לבית הדין הגדול, וההרכב שם קץ לסיוט המתמשך וחייב את בעלי לתת לי את הגט. עד שלא היה לי את הגט ביד לא האמנתי שזה סוף סוף קורה.
"רציתי להביא ילדים לפני שיהיה מאוחר מדי."
