“אם הם היו מחזירים אותו הביתה, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי יוצאת מזה. זה היה הניצחון שלי, שהם לא החזירו אותו הביתה.”

“אחרי הרבה זמן שאני מנסה מנסה מנסה והיה כמה דברים שהם היו… זה לא קש אבל ששבר את גב הגמל ממש אז כאילו אמרתי זהו, די די די! אני הולכת ופותחת תיק.”

״ההרכב התחלף אחרי 10 שנים, רק אחרי שאב בית הדין של ההרכב הראשון נפטר. רק אחרי שהתחלף ההרכב הבנתי פעם ראשונה שיש מושג של חיוב גט, ושאני עגונה כל השנים האלה כי פשוט לא חייבו אותו. ברגע שהתחלף ההרכב, קיבלתי את הגט תוך כמה חודשים.״

״בדיון הראשון הדיינים הציעו לנו לעשות שלום בית. אני לא חושבת שהם קראו לפני כן את התיק. בעלי לשעבר אמר שאין בעיה, וזהו, מאז הוא נעלם…״

“החוויה שלי בבית הדין הגדול הייתה קשה ביותר. בכל פעם מחדש הרגשתי שאני נתקלת בגדר מפני שהם לא שיתפו איתי פעולה ולא ניסו לעזור לי. הייתה תחושה שלא באמת מקשיבים לי, לא נותנים לי לדבר, לא באמת אכפת להם והם לא באמת מנסים לסייע לי. תוך כדי שאני מדברת – דיין אחד נרדם ואחר מתעסק בהודעות סמס. הייתי מגיעה מרחוק עם פעוט, והם היו מאחרים לדיונים ומזלזלים בהם. משכו אותי, דחו לי את הדיונים ולא החזירו לי תשובות בזמן. הרגשתי חסרת אונים”

“על אף שסיפרתי על האלימות שעברתי, הם הכניסו אותי לשיחה לבד, והסבירו לי שההלכה אומרת שאי אפשר להכריח גבר לתת גט לאישה מבלי רצונו, צריך שזה יבוא מרצונו. אני זוכרת את השיחה הזאת במדויק כי היא מאוד השפיעה עליי. הבנתי שאני לא יכולה לקבל גט, והסכמתי לחזור לשלום בית.”

“כשהתחתנתי לא ידעתי שבמידה וארצה לפרק את החבילה זה מה שאאלץ לעבור. אני מאוד מקווה שהילדים שלי לא יתחתנו ברבנות.”

“… אם לא יודעים על הסנקציות, שקיים דבר כזה בכלל, אז גם לא יודעים שאפשר להפעיל אותן. כשנודע לי שקיים דבר כזה הופתעתי מאד. למה חיכו עד עכשיו? למה אישה מוכה צריכה לחכות שנה? למה הדיינים לא מציעים את זה מיוזמתם? למה אנחנו צריכות לחכות?”

״כל פעם שהגעתי לבית הדין פחדתי. הרגשתי שאני לא יודעת כלום. הרגשתי את ההרגשה הכי מחרידה בחיים שלי. אם שואלים אותי מה הדבר הכי נורא בחיים שלי, התשובה היא – בית הדין.״

“בסך הכל הדיינים היו לטובתי, באמת היו לטובתי. בשום דיון לא הרגשתי שהם נגדי, חוץ מפעם אחת שאב בית הדין אמר לי “את אשמה שאין לך גט, כי את לא מוכנה לתת לו כסף”.”

“…יחס בית הדין למקרה שלי היה מזלזל ומבזה. היו פעמים, למשל, שהדיונים התקיימו בהרכב חסר. היה דיין שישן בדיונים באופן קבוע. אף אחד לא טרח להעיר אותו, והדבר לא מנע ממנו להביע את חוות דעתו בסוף הדיונים. הדיינים נהגו בקוצר רוח, בחוסר אמפתיה ובריחוק. כשרציתי להביע את דעתי הם הרימו את קולם והשתיקו אותי בבוטות (“שקט עכשיו”, “לא לדבר”), ולא נתנו לי זמן להתבטא. הרגשתי לא שאני באה לקבל שירות מהדיינים של מדינת ישראל, אלא שאני מפריעה להם. הייתי עוד מספר, עוד שם, כאילו הוכנסתי לשבלונה– תנסו שלום בית, לכו לפסיכולוג, תכינו תיק. לא רצו “להתבלבל” יותר מדי עם הנתונים האישיים.”

“זה הרגיש כאילו לא היה להם הרבה כוח מולו. לא ראיתי אפילו פעם אחת שהדיינים צעקו עליו או עשו משהו, הם גם לא חשבו מעצמם ללחוץ עליו, רק בשלב מאוחר יותר אחרי שעורכת הדין של מבוי סתום פנתה בבקשה לסנקציות הם התחילו להפעיל אותן.”

“הדיינים לא הראו טיפת התחשבות וחמלה כלפיי, לא היה להם אכפת ממני. הם ניסו לשכנע אותי לחזור לבעלי, ובכך הם זרו מלח על פצעי ההתעללות שעברתי. בעוד שהם ניסו לשכנע אותי לוותר על כספי הכתובה כדי לקבל גט, הם מעולם לא הפצירו בגרוש שלי לתת את הגט, הם לא הטילו עליו סנקציות פליליות או כלכליות, או ניסו להתמקח על כך שלפחות אקבל חלק מכספי הכתובה שהגיעו לי. הם היו מוטים לצד הגרוש שלי בצורה מבהקת, לא ניתן לי כבוד או מקום, לא התחשבו בסיפור שלי או במצב הנפשי שלי ונתנו לגיטימציה לסחטנות מצד הגרוש שלי.”

“הלוואי שאף אישה לא תעבור את החוויה שאני עברתי. להיות שנים מסורבת גט, כשאני לא נקראת מסורבת גט כי בית הדין לא פסק שהבעל חייב לתת גט, להיות בסיטואציה בה לבעלי יש כבר שני ילדים מאישה אחרת, ואני עדיין לא יכולה להמשיך את החיים שלי, זה נורא.”

“הדיינים אומרים: “נסי שלום בית. הוא בחור טוב, לא מעשן, לא שותה, לא הולך עם בחורות, אוהב אותך כל כך הרבה – מה את רוצה יותר מזה? הלוואי שאותי יאהבו ככה” ומה את יכולה לענות לדיין? לך תתחתן איתו אתה! אני רוצה מפה לצאת.”

״הרגשתי שהדיינים איתי אבל שלא היו להם כלים מבחינה הלכתית כנראה להכריח אותו – “עכשיו גט!” זה היה כמו משחק עם ילד קטן. מחכים שהוא יגיד את המילה האחרונה.״

“הדיינים הפעילו עליי המון לחצים והייתי חייבת לוותר על זכויותיי כדי לקבל את הגט, הם צעקו עליי ואמרו לי שאני מעגנת את עצמי. אפשר להגיד במפורש שקניתי את הגט שלי.”

“לא רציתי לחיות יותר עם אותו איש, ודי בכך כדי שאשוחרר מהנישואים, כך ראוי שיהיה. במקום שאקבל גט עם הבעת רצוני בכך, נסחבתי בתהליך ארוך ומפרך. בזמן שבוזבז בהשגת הגט יכולתי כבר להתחיל חיים חדשים. זה לא הוגן שכל תהליך הגירושין תלוי רק ברצונות הגבר. אני רוצה שלא תהיה אפשרות לגבר לסרב גט, ושאישה לא תצטרך לנמק את סיבותיה לבקש אותו.”

“רק בבית הדין הגדול, אחרי שערערתי ובעלי קיבל פסק דין לחיוב גט הייתי קצת יותר נינוחה. הרגשתי שידי על העליונה והדיינים יתאמצו כדי לשחרר אותי. באחד הדיונים בבית הדין הגדול נכנסנו ב11:00 בבוקר והדיון התארך עד 18:00 בערב כי הדיינים נתנו את הכול כדי לנסות ולעזור.”

״ביום הגט היינו שמונה שעות בבית דין, שבהן התנהלו שעות של מריבות, ויכוחים ואטרף. כי הוא לא רצה לתת את הגט. זה היה נורא. אחד הדיינים ממש בחירוף נפש ניסה להוציא ממנו גט. הוא הרים טלפונים לאנשים שיכולים אולי לשכנע אותו לתת את הגט, ועבד מאוד בסבלנות.״

“הייתי בדיונים לבד – הגרוש הגיע רק לדיון האחרון בו קיבלתי את הגט. בדיון האחד אליו הגרוש שלי הגיע, הרגשתי שהם נותנים משקל לדבריו בצורה לא פרופורציונאלית. הוא לא הואיל בטובו להגיע לדיונים, לא שלח אף אחד בשמו, ועדיין קיבל הרבה מקום וקשב מצד הדיינים. אני הגעתי לכל הדיונים, ובכל פעם הייתי צריכה לספר את הסיפור האישי שלי מחדש. זה כאב – לספר על כל הקשיים עם בעלי לשעבר שוב ושוב. הרגשתי ששום דבר לא מתקדם. אני חושבת שאם לא הייתי מגיעה לבית הדין עם כוח ומוכנות להילחם על הגט, לא הייתי מקבלת אותו. “

“עורכת הדין של “מבוי סתום” ארגנה הפגנה והיא זכתה לסיקור תקשורתי. מאז דברים התחילו להשתפר: הדיינים לקחו את המקרה שלי הרבה יותר ברצינות, העניינים התקדמו מהר יותר והדיינים הודיעו שהם יפעילו סנקציות. ברגע שעשו זאת בעלי אמר שהוא ייתן את הגט. אבל עד לרגע הזה חיכיתי אחת עשרה שנים.”