אנחנו זוג חילוני, בפרק ב' של זוגיות ומשפחה.
בשלב מסוים החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן, למרות לא מעט גבות מורמות מסביב (לא הבינו מדוע יש צורך בכל זה שוב).
זוגתי התנגדה למעורבות של הרבנות הראשית בתהליך, בשל שילוב של פערים אידאולוגיים ומפגשים צורמים עם הרבנות בעברה. אני חילוני (אגנוסטי, לא אתאיסט) אומנם, אך יש לי מקום חם בלב לדת בשל הקשר עם סבי שהיה דתי. ממקום רגשי, אני פחות מתחבר לחלופות הפוסטמודרניות של מוסד הנישואין הגם שאינן פסולות בעיני. עבורי יש ערך מוסף לחתונה ככל שהיא משקפת את התוכן המקורי שלה, קרי התוכן הדתי. המצב החוקי בארץ, לפיו חתונה יהודית שלא על ידי הרבנות אסורה בחוק הוביל אותנו למבוי סתום (תרתי משמע). יותר מזה, ההבנה שנוכל לקבל הכרה לנישואין כדת וכדין ללא תיווך הרבנות, רק אם החתונה תתרחש מחוץ לגבולות מדינת היהודים היא בבחינת אבסורד מקומם. לכן עבורנו "מבוי סתום" היה דווקא הפתרון. על הדרך נחשפנו לסוגיות חשובות נוספות כמו קידושין בתנאי ונתנו להן ביטוי בתהליך, כתוספת להסכם הממון אותו ערכנו בתחילת דרכנו המשותפת.
אז נישאנו כדת וכדין על ידי רב אורתודוקסי בחתונה פרטית. הליווי של מבוי סתום היה רגיש ונדיב. לאחר כשנה 'נאלצנו' ליהנות גם מסוף שבוע שלם בקפריסין, כדי שנוכל לקבל גם הכרה רשמית של המדינה בנישואינו, וכיום אנחנו נשואים יהודית וישראלית, מבלי שפגשנו את ספסלי הרבנות. אילו לא היתה האפשרות להינשא בנישואים פרטיים כהלכה, כנראה שלא היינו נישאים במובן היהודי. אגב, כבר יש לנו ילד…