"אחת מההחלטות בחיי שאני הכי גאה בהן היתה לבחור להתחתן בחתונה יהודית אורתודוקסית, אבל באופן שהתאים לי ולבן זוגי.
גדלתי במשפחה דתייה, למדתי באולפנית, הייתי בבני עקיבא, וכמובן שהשתתפתי כאורחת במבחר חתונות. המשותף לרוב רובן – חופה מרגשת עם רב, ״את מקודשת לי״, טלית, הצגת הכתובה, שבע ברכות שהרב מברך (במקרה שהזוג חילוני) או קרובי המשפחה (הגברים) של בני הזוג (במקרה שהזוג דתי), החתן דורך על הכוס – והופ לריקודים ולמנה ראשונה.
עם השנים נחשפתי לסיפורים שזיעזעו אותי, שכביכול הינם פריפריאליים לעולם החתונות – נשים עגונות, עולים שבתי הדין הרבניים לא מכירים ביהדותם, או אפילו סתם סיפורים מעצבנים על זוגות שרוצים להתחתן באופן שמתאים להם, אך המדינה לא מכירה בנישואיהם.
ניסיתי להבין מה מטריד אותי במקרים ששמעתי – הרי אני לא נופלת לכמעט אף קטגוריה של אזרחית סוג ב׳, למעט היותי אשה כמובן. מה אכפת לי לכאורה שתושבים אחרים במדינה לא יכולים להתגרש או להתחתן כפי רצונם?
הבנתי שגם לי כאזרחית יש חלק בפגיעה באזרחים אחרים – פשוט כי אני יושבת מהצד.
כשהחלטנו בן זוגי ואני להתחתן נפלה בחלקנו סוף סוף ההזדמנות להיות שותפים במהפכה.
מיד יצאנו לברר כיצד נוכל להנשא בטקס אורתודוקסי, אך כזה שבו לנשים וגברים יהיה מקום שווה, וכמובן הכי חשוב – לחתום על הסכם הדדי, על כל צרה שלא שתבוא חלילה.
ארגון ״מבוי סתום״ כבר פילס לנו את הדרך, וצוות "נישואים פרטיים כהלכה" ליווה אותנו מהרגע הראשון. נפגשנו עם עורכות דין שהסבירו לנו לעומק את המשמעויות המשפטיות של נישואין במדינת ישראל,
ובעזרת הארגון גם נרשמנו לנישואין בבית דינו הפרטי של הרב אברהם דוב לוין זכרונו לברכה, וכן יצרנו קשר עם רב שערך לנו חופה מרגשת מאוד.
שנינו נתנו אחד לשנייה טבעת, שנינו התעטפנו בטלית, הצגנו אחת לשני את הכתובה ההדדית ובשבע הברכות בירכו אותנו חברות וחברים יקרים שלנו ושנינו שברנו ביחד כוסות.
עד היום חברים ובני משפחה משתפים אותי ברגעים המרגשים שהם חוו בחופה, וההפתעה שהם חוו כשהסברתי שהטקס היה לפי כל כללי ההלכה.
מאז, בכל הזדמנות שבה אני שומעת על זוג שעומד להנשא, אני שולחת להם מיד לינק לאתר של נישואים פרטיים כהלכה, ומבקשת מהם שישקלו את האופציה, או לכל הפחות שיחתמו על שטר תנאי בקידושין."