כל פעם שנשמעות האמירות שנכון לתת לבתי הדין הרבניים סמכויות שיפוט נוספות, כיוון שיש תהליכי "התקדמות" ו"תזוזות עדינות בכיוון הנכון", או ש"תהליכי עומק מתרחשים לאט", אני מחפשת ולא מוצאת. אנחנו נמצאות בבתי הדין יום־יום, ולא מרגישות שום התקדמות.
להפך – נדמה כי מאז הבשורות על שינויים במערכת המשפט, המגמה היא נסיגה לאחור. אנחנו פוגשות דיינים שמתנהלים כאילו החוקים והתקנות אינם חלים עליהם. דיינים שבפסקי הדין שלהם מבטאים אמירות נחרצות על כלל הנשים, ובפרט על מסורבות הגט. דיינים שיוצאים מנקודת הנחה לפיה כל איש הוא עשוק, וכל אישה היא עושקת.
אנחנו נתקלות בהאשמת הקורבנות באופן יומיומי ובסחטנות מערכתית ממוסדת. למשל, בתיק של רבקה (שם בדוי), שבעלה ברח מהארץ בפתאומיות לפני 6 שנים והותיר אותה עם שני פעוטות, כתב אחד הדיינים בפסק הדין: "בכל מקום שישנה סרבנות גט, יש לבדוק היטב אם אין מקורה בהתנהגות עושקת של הצד השני". לשירלי (ש"ב), שבעלה מעגן אותה כבר 30 שנה, אמרו הדיינים: "אולי תזרקי לו עצם? תתני לו 200 אלף שקל". נראה שהדיינים באמת סוברים שאישה צריכה לקנות את החירות שלה, או לפצות את הבעל על אובדן הקניין שלו. במקרה אחר, בו הבעל כבר הסכים לתת גט, נציג בית הדין פנה בשאלה: "אתה לא רוצה ממנה אולי משהו?".
לאחרונה ביקשו להטיל סנקציות והגבלות על סרבן גט אלים, שלאחר 4 שנות דיונים נפסק שעל הצדדים להתגרש. כלומר, האיש צריך לתת גט, ואם לא ייתן, יוטלו עליו סנקציות. אלא שלאחר שסירב ביקשנו להטיל עליו סנקציות, אך בית הדין שינה את טעמו וקבע כי לא רק שלא יוטלו על הסרבן סנקציות, אלא נקבע כי האישה חייבת להחזיר אותו לגור איתה בבית, אחרי חמש שנות פירוד וחרף האלימות שחוותה. אם לא תעשה זאת, היא "תיענש" ותקבל קנס או מאסר.
טור דעה של שיר לביא-זנאתי, עובדת סוציאלית ועורכת דין המייצגת מסורבות גט ועגונות מטעם ארגון "מבוי סתום".
