"בעלי אמר שהוא יעדיף למות לפני שייתן לי גט, שאשאר תקועה לנצח", סיפרה לי רחל (שם בדוי) בפגישתנו. כבר חמש שנים היא מחכה לקבל גט מבעלה, ורואה איך החיים חולפים על פניה. כמוה, אלפי נשים בישראל כלואות בכלא שקוף – נשואות לגבר שמסרב לשחרר אותן.
היום, יום המאבק באלימות נגד נשים, מדברים על אלימות פיזית, מילולית וכלכלית. אך קיימת גם אלימות שקטה ומתמשכת: סרבנות גט. אלימות שמשתקת חיים שלמים – האישה לא יכולה להינשא שנית, ללדת ילדים או לבנות זוגיות חדשה. היא תקועה בלימבו אכזרי – היא לא נשואה ולא גרושה.
האלימות הזו מתבטאת בדרכים רבות: בעל שדורש סכומי כסף מופקעים תמורת הגט, שמאיים שלעולם לא ייתן גט, שמתנה את הגט בוויתור על מזונות הילדים או על הדירה המשותפת. יש כאלה שנעלמים לחו"ל ומשאירים את נשותיהם עגונות, ללא יכולת להשתחרר מכבלי הנישואים. לב-ליבה של סרבנות הגט אינו המניעה הטכנית להינשא מחדש, אלא עצם העובדה שאדם אחר מחזיק במפתחות לחירות האישה. זוהי שלילת האוטונומיה הבסיסית והזכות לחופש.
והסבל לא מסתיים בסרבנות עצמה. בדרך לחירותה האישה נאלצת להוכיח שזכותה להתגרש, באמצעות הליך משפטי בבית הדין הרבני – הליך משפטי מתיש ויקר, שלעיתים נמשך שנים ארוכות. היא נדרשת להופיע שוב ושוב בפני בתי הדין ולחשוף את פרטי חייה האישיים ביותר בפני זרים. כל דיון, כל עיכוב, כל דרישה חדשה של הבעל – גובים מחיר נפשי כבד ומעמיקים את הטראומה…
טור הדעה נכתב על ידי מנכ"לית הארגון, עו"ס תמי גרוס.
