כותבת הטור היא אורית להב, מנכ"לית עמותת "מבוי סתום":
"בשנת 2019 הוגשו לבתי הדין הרבניים 437 תביעות "שלום בית". כך עולה מהדוח השנתי האחרון שבית הדין פרסם. האם ידעתם שיש כזה דבר בישראל? שאפשר ללכת לערכאת שיפוט של המדינה ולתבוע שהיא תתערב ביחסים הזוגיים ותיאלץ את בן או בת הזוג לפעול למען שיקום הנישואים? קשה להאמין, לא?
אומנם צריך לומר שמעטות מאוד מהתביעות האלה מתקבלות. בדו"ח של בית הדין הדברים מנוסחים כך: תחת הכותרת "שלום בית" מופיע המשפט "רק 2% מכלל התביעות לשלום בית אושרו ע"י בתי הדין הרבניים". כלומר, בית הדין עצמו מתפאר בסיכומו השנתי בכך שרוב מוחלט של תביעות שלום הבית לא מתקבלות. הוא עצמו מבין שלהחזיק אדם במערכת זוגית בכוח זה דבר בלתי סביר בעליל.
2% (התביעות שמתקבלות) מתוך 437 (התביעות שמוגשות) הם כעשרה תיקים. קשה להתעלם מעשרה אנשים בשנה שהמדינה הדמוקרטית שלנו כופה עליהם לחיות יחד עם בן זוג שאינם רוצים בו, אבל הבעיה היא חמורה אפילו יותר. האמת היא שגם בלי שהתביעות מתקבלות, יש להן משמעות פרקטית. כלומר, אכן, בית הדין כמעט אף פעם לא באמת יפסוק פסק דין המכריח אדם להמשיך לחיות עם אדם שאינו רוצה בו, אבל הוא כן עלול להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ, למשל, כדי למנוע מבן הזוג הנתבע "לסכל את ההליך המשפטי". בית הדין גם יכול להוציא צו המונע את פירוק השיתוף של הבית המשותף, ובכך למנוע למעשה את פירוק הנישואים.
דוגמה להוצאת צו עיכוב יציאה במסגרת תביעת שלום בית, אפשר למצוא בסיפוריהן של שתי לקוחות שייצגנו בארגון מבוי סתום, חווה וקורינה, שממש לאחרונה הצלחנו סוף סוף להשיג להן גט."
