האישה ובעלה היו נשואים כ-12 שנים. כבר כשנישאו היו הפערים ביניהם גדולים, ואלה הלכו והתרחבו עם השנים.

הבעל הגיש כנגד האשה תביעת גירושין, ולאחר כמה שנים הגישה גם האישה תביעה לגירושין. בשנת 2005 אישר בית הדין את הסכמת הצדדים להתגרש והורה להם לנהל מו"מ על פרטי ההסכם. עמדות הצדדים, בעיקר בכל הנוגע להסדרים על ילדם ועל החינוך שיקבל, היו קוטביות והם לא הצליחו להגיע להסכמה. משלב זה היו מעורבים בניסיון לגשר על הפער גורמי הרווחה בערים בהם התגורר כל אחד מהצדדים, כאשר בכל הזמן הזה הבעל מסרב להפריד בין עניין הסדרי הראיה והמשמורת ובין מתן הגט, ומתנה את מתן הגט בהסדרי ביקורים לשביעות רצונו. זאת למרות שלא היה מעוניין כלל לשוב ולחיות עוד עם האשה. הוא הציב דרישות בלתי מתקבלות על הדעת בעניין הביקורים, כגון שהילד יבלה איתו ימים רצופים. מובן, כי האשה לא יכלה להעתר לדרישות אלה.

בית הדין קבע דיון נוסף בעניין הגט, וקבע כי הצדדים חייבים להתגרש ושאר העניינים יטופלו בנפרד. למרות זאת לא שעה הבעל לפסק הדין והמשיך לעכב את האשה ולהתנות את גיטה, ואף לא התייצב למספר דיונים שנקבעו לסידור הגט, בכל פעם בתירוץ אחר.

בשלב זה פנתה האישה אלינו והתחלנו לייצג אותה. הגשנו תביעה מתוקנת לגירושין שבה תבענו חיוב גט וצווי הגבלה כנגד הבעל. התקיים דיון, ובו הבעל נאות לתת גט, לאחר שבית הדין הבטיח לו שמיד לאחר הגט בית הדין יקיים דיון בעניין הסדרי הראיה.

הגט סודר, ובית הדין קיים דיון בעניין הסדרי הראיה, שבו קיבל למעשה את עמדת א' בעניין.