פתחתי את תיק הגירושין בבית הדין. נקבע דיון ראשון רק אחרי חמישה חודשים, וגם אז הבעל לא הגיע. הדיינים קבעו דיון נוסף אחרי חודש, והוא שוב לא הגיע. הוציאו צו הבאה בערבות אבל אף אחד לא הביא אותו, אולי כי הוא גר מאוד רחוק מבית הדין. לאחר שלא הגיע פעמיים, הבעל ביקש להעביר את התיק לבית דין אחר, ובית הדין התעלם מהעובדה שלא הגיע כבר לשני דיונים וקיבל את בקשתו. התיק עבר לבית הדין החדש וחיכינו עוד חמישה חודשים לדיון. הבעל לא קיבל שום סנקציה על זה שהוא לא הגיע לשני הדיונים הראשונים, על זה שבגללו דיון ראשון בתיק התקיים רק אחרי כמעט שנה. 11 חודשים עברו מהרגע שפתחתי את התיק ועד הרגע שהגענו לדיון ראשון.
בדיון הראשון בבית הדין החדש הוא ביקש שלום בית, אבל אני לא הסכמתי ובית הדין קיבל את עמדתי. הלכנו הביתה. אחר כך הוא טען שיש בינינו ענייני רכוש וביקש שיתנו לו צווים להיכנס לי לחשבון בנק, והדיינים נתנו לו את הצווים האלה למרות שלא היה לו שום תיק רכוש פתוח. בדיון השני הם אמרו לו לפתוח תיק רכוש, ואז הוא עשה זאת. הדיון השלישי היה על הגט והכתובה. הדיינים שאלו אותי "מה את מוכנה לתת לו?" אמרתי שאני לא מוכנה לתת שום דבר כי אני לא חושבת שמגיע לו שום דבר. את הדיונים הבאים הוא המשיך לנסות כל פעם לדחות בתירוצים שונים.
בסוף חייבו אותו בגט וכתובה מדין פשרה. קבעו לנו מועד לסידור גט (שנתיים מפתיחת ההליך…) והוא שוב לא הגיע. סתם נסעתי את כל הדרך לבית הדין. אחרי חודש היה סידור גט שני והוא לא הסכים לתת גט. אז הגשתי בקשה לצווי הגבלה, לסנקציות. אחרי חודשיים הדיינים אישרו את צווי ההגבלה, וקבעו לנו עוד דיון, עוד סידור גט. הוא ניסה לשכנע אותי לוותר על הכתובה ואני לא הסכמתי, ואז הגשתי בקשה למאסר ומזונות מעוכבת, שהם בעצם הסנקציות האחרונות שנשארו. היה לנו עוד דיון, שבו הדיינים ניסו לשכנע אותו לתת גט, והוא אמר שאני צריכה לוותר על הכל ואז הוא יתן לי גט. בסך הכל הדיינים היו לטובתי, באמת היו לטובתי. בשום דיון לא הרגשתי שהם נגדי, חוץ מפעם אחת שאב בית הדין אמר לי "את אשמה שאין לך גט, כי את לא מוכנה לתת לו כסף". סירבתי לקנות את הגט. בעלי התעצבן ועזב את הדיון והם חייבו אותו לשלם הוצאות. אבל ההוצאות היו לבית הדין, לא לי, למרות שאני באתי מרחוק והוא עזב באמצע. כך הגעתי כל פעם לדיונים ולסידורי גט. לכל דיון נסעתי נסיעה ארוכה.
לאחר מכן הדיינים נענו לבקשתי ופסקו לי מזונות מעוכבת. ואז היה לנו עוד סידור גט, אבל בעלי שוב לא נתן גט. קיבלתי גט בסוף רק אחרי שבית הדין הוציא לו פקודת מאסר, בסידור גט השביעי, שלוש שנים מפתיחת ההליך. ואפילו אז לא נגמר הסיפור. בעלי ערער לבית הדין הגדול. הוא אמר שהוא נתן את הגט ללא רצון, שכפו עליו את הגט. אני כבר הייתי במצב נפשי מאוד לא טוב. עורכות דין מטעם מבוי סתום ייצגו אותי והערעור נדחה מיד.
בגדול אין לי טענות לבית הדין כי בסך הכל הם היו איתי בסדר. אני יודעת שבבתי דין אחרים היו הרבה תופעות של השפלה. אצלי לא היו. לא חיכיתי הרבה זמן בתחילת כל דיון, והתייחסו אלי בסדר גמור והיו מאוד לטובתי ברב המקרים. הם עשו את כל המאמצים שהוא כן יסכים. אבל היו שלוש בעיות גדולות בהליך שלי: הניסיון לשכנע אותי לתת לו כסף, העובדה שהדיונים לקחו כל כך הרבה זמן, שלוש שנים, והעובדה שאף אחד לא יודע מה הם הזכויות שלו בבית הדין ולהכול צריך לדאוג לבד.
למשל, היו שני מקרים שהגעתי לבית הדין כדי לקבל פקודת מעצר ולהעביר אותה למשטרה. אז נסעתי לבית הדין בשביל לקחת את המקור ואז העברתי אותו מבית הדין לתחנת המשטרה. השקעתי בזה יום שלם. למה אני צריכה לעשות את זה? בית הדין היה צריך לעשות את זה, לא אני. דבר דומה קרה עם שלילת רישיון הנהיגה שלו. שללו לו את הרישיון כסנקציה על כך שסירב לתת גט, אבל הוא המשיך לנהוג. למה לא אוכפים את זה? אני צריכה לעשות את זה? אפילו כשהתקשרתי ואמרתי להם "תקשיבו, הוא נוהג, הוא מגיע לדיונים ברכב שלו (!)", אף אחד לא אכף את זה. מה הטעם לתת צווים שלא נאכפים? אחרי הרבה זמן שניסיתי להתנהל לבד, בסוף פניתי לארגון מבוי סתום. קיבלתי עורכת דין שתמכה בי. היא הייתה ממש משהו, חבל על זמן. אתם עזרתם לי, עכשיו אני רוצה לעזור לאחרות. הלוואי שלא נצטרך את מבוי סתום, שהדברים יתנהלו בצורה פשוטה ולא יהיה צורך בעמותה כדי להתגרש.
