החלטנו להתגרש בשנת 2002, עשינו הסכם גירושין אצל מגשרת ובהסכם הוא הבטיח שהוא ייתן לי גט. בסוף אותה שנה פתחנו תיק בבית הדין הרבני.
כבר מהרגע שנכנסתי לבית הדין הרגשתי שיש עוינות וניכור כלפיי, זה התחיל מזה שהלבישו עלי חלוק כחול כי לדעתם, לא התלבשתי צנוע מספיק. אני לא מתלבשת חשוף, ובכל זאת נתנו לי הרגשה שאני צריכה להסתיר את עצמי. כבר מהחוויה הזאת הרגשתי שאני חוזרת מאות שנים אחורה. בכל פעם שהגענו לדיון, הבעל אמר שהוא מסרב לתת לי גט כל עוד יש לו "סנקציות כספיות". הכוונה שלו הייתה למזונות אישה שהוא היה מחויב לתת לי עד שהוא נותן לי גט. כל מספר חודשים היה נערך דיון בו הבעל היה אומר שהוא מסרב לתת את הגט, הדיינים היו אומרים לו שהוא הבטיח ושהוא מחויב לכך, וכאשר הבעל לא השתכנע מדברי הרבנים, הדיון הסתיים. אי אפשר לומר שהדיינים הקימו קול צעקה, או הפעילו סנקציות שיכלו להפעיל נגדו על מנת לגרום לו לתת לי את הגט.
באחד הדיונים שאלו אותו שוב אם הוא מוכן לתת לי גט, הוא השיב: "כן, אבל אני מוכן לתת לה גט רק בגלל הסנקציות הכספיות", הדיינים עצרו אותו ואמרו לו: "לא, לא, אם יש 'אבל', אתה לא באמת מוכן. אין גט". אם באותו רגע הדיינים היו מקבלים את ההסכמה שלו לתת לי גט, עם או בלי הסנקציות הכספיות, כבר אז הייתה נפתרת הבעיה והייתי יכולה לצאת משם עם גט. ככה הדיונים המשיכו להתנהל קרוב ל-10 שנים. אחרי 8 שנים כאלו, הסטטוס שלי השתנה ל'עגונה'. מרגע זו, בית הדין היה אחראי הבלעדי למצוא את הבעל. זאת הייתה תקופה בה לא ידענו איפה הוא גר, הוא הסתתר, לא שילם מזונות ובנוסף הוא צבר חוב בהוצאה לפועל. כשהטיפול בגט עבר לבית הדין הרבני, התקשר אליי נציג אגף העגונות והתחיל לנהל איתי משא ומתן, הוא אמר לי: "הצלחתי לאתר את הבעל, אמרתי לו שהוא חייב לתת לך גט, אבל – על מה את מוכנה לוותר? כדאי להוריד מהדרישות שלך, אחרת לא תקבלי כלום". התווכחתי, אבל בסוף הסכמתי לוותר- שנוריד את הסכום מ- 700,000 שקל ל- 200,000 שקל". הרב חזר אליי אחרי יומיים, הסביר שהבעל עדיין מסרב לתת לי את הגט עם סכום כזה, ושוב התחיל לנהל איתי משא ומתן. הוא התחיל לשכנע אותי שאין לי ברירה אחרת, הוא אמר לי שלדעתו לא אקבל דבר, ושהוא ממליץ לי בחום לסגור את זה עכשיו – לבטל את תיק ההוצאה לפועל ולוותר על כל הכספים שהוא חייב לי כדי שלקבל את הגט." אחרי דין ודברים, הסכמתי למחוק את תיק ההוצאה לפועל, לוותר על כל הכסף, בתנאי שאקבל את הגט והבעל ייתן לי 500 שקל כל חודש. הרגשתי שכבר אין לי כוחות לזה, שאני חייבת כבר לסגור את הדלת הזאת מאחוריי ולפתוח לי חיים חדשים, אז הסכמתי. בסופו של דבר, הוא שילם רק פעם אחת את הסכום שקבענו, והפסיק. בעצם מכל ה700,000 שקל שהייתי צריכה לקבל ממנו, קיבלתי 500 שקל. זאת אומרת שאני קניתי את הגט ב700,000 שקל.
גם היום וגם לאורך כל התהליך הייתה לי הרגשה שיש לדיינים איזה רצון פשוט לסגור את התיק, לגמור עם זה, לשים את זה בצד ולהגיד שגמרנו עם הבעיה הזאת. אולי את הבעיה הזאת הם פתרו, אבל הם יצרו בעיה אחרת – של אם ל- 2 בת 51, ללא רכב, בית ורכוש. אין לי כלום. לא נשאר לי כלום מכל הסיפור, אין לי בית רכוש או רכב. עברתי לגור אצל ההורים שלי כי אני מחוסרת דירה, עבדתי ואני עובדת מאד קשה על מנת למצוא פתרונות.
הדיונים עצמם לא היו נוקבים. הדיינים לא העמידו אותו במקום, לא הטילו עליו סנקציות שהיו יכולים להטיל, לא מנעו ממנו כלום, שום דבר. פשוט ביקשו ממנו יפה שייתן לי גט, כשהוא אמר שהוא מסרב התשובה תמיד הייתה פשוט: "אוקיי, אז אנחנו ניפגש בדיון הבא". הרגשתי שלבוא לדיון זה מיותר, פשוט בזבוז של זמן. בכל השנים האלה הדיינים לא חייבו אותו בגט ולא הטילו עליו שום סנקציות. שום דבר. זה היה נראה כאילו הם באים לדיונים רק במטרה לסגור את התיק.
לא הייתה יוזמה של בית הדין לעשות עבודה, לשכנע אותו, לחייב אותו. פשוט: "רוצה\לא רוצה – בסדר, ניפגש בדיון הבא". זאת ההרגשה שלי מבית הדין, אני מאוד מאוכזבת והלוואי שיכולתי לשנות את זה. הדיינים לא היו קשובים לי. הם לא שאלו אותי איך אני מסתדרת, אם הוא רואה את הילדות. לא עניין אותם כל הסיפור מעבר, לא עניין אותם שהוא התמכר להימורים, הפסיד את כל הכספים שלו, שהוא כבר במקום אחר ושהוא מחויב לתת לי גט! מן הסתם, בית הדין היה מחויב לשחרר אותי מהקשר הזה. הדיינים לא הסתכלו בכלל על הבעיה עצמה. הם התייחסו לגט עצמו – אם הבעל רוצה לתת לי גט או לא. הם לא הראו או התייחסו למצב כאילו שהוא באמת מחויב לתת לי גט.
לא הרגשתי שאני יכולה לדבר בדיונים. לא הרגשתי שנתנו לי מקום להתבטא שם. הייתי מנסה לדבר והם לא היו נותנים לי. הייתי באה לשם ומרגישה שאני בנקודת חולשה. לא הרגשתי שיש שם אנשים שאכפת להם מהמצב, שאכפת להם ממני ושבאמת רוצים להוציא את הצדק. לא הרגשתי שהיה שם מישהו שעמד בצד שלי. אין שם צדק. זה הכל עניין של מי יותר עקשן, מי יעמוד חזק יותר על שלו. הרגשתי חוסר אונים גדול ותסכול בדיונים.
היו פעמים שאפילו באתי עם שומר כי לבעל היו התקפי זעם והמשפחה שלי פחדה שהוא יתקוף אותי.
כל ההרגשה הייתה הרגשה מזופתת, הרגשה נוראה. בית הדין לא השתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו על מנת לגרום לבעל לתת לי גט – הדיינים היו יכולים להיות נוקבים איתו, לאיים עליו בסנקציות, להפעיל עליו יותר לחץ, לחפש אותו כשהוא נעלם. אבל זה לא קרה. לא הופעל על הבעל שום לחץ לתת לי את הגט. במקום זה, כל הלחץ הופעל עליי – לגרום לי להתפשר, לוותר על מה שמגיע לי. זאת אומרת, הבן אדם בא לדיון, יודע שהוא יגיד שהוא לא רוצה לתת לי גט ויחזור הביתה. אני לעומת זאת, זאת שעובדת, מחזיקה את הבית, לא מקבלת אגורה, אני זאת שצריכה להפסיד גם ימי עבודה כדי לבוא לדיונים, גם כוחות נפשיים בשביל לעמוד במצבים האלה ולהתמודד עם חוסר האונים הזה. חוסר האונים שבמדינה הזאת, בתור אישה, אין לך זכויות. כשאת נכנסת לבית הדין את חוזרת לתקופת ימי הביניים, ושם בעצם לא מגיע לך שום דבר. עקב זה שהבעל לא נתן לי את הגט, לא יכולתי לקבל מזונות מביטוח לאומי. היו שנים שכבר לא היו בהן דיונים. הבעל נעלם ואני נכנעתי כבר, הפסקתי לרדוף אחריו למתן הגט. כשהמדינה גם לא עזרה לי, נותרתי בלי שקל להמשיך לשרוד, להחזיק את הבית ולגדל את הילדות שלי. היחס שבית הדין נתן לי היה שונה מהיחס שהוא נתן לבעל. הדיינים לא היו אלימים, אבל הם היו פשוט אפתיים למצב ואפתיים למה שיש לי להגיד. מאז, התרחקתי מאד מהדת. אם פעם הייתי שומרת מסורת, פיתחתי איזשהו אנטי, כעס ומרמור כלפי הישות הדתית והכפייה הזאת במדינה.אין לי שום בטחון או אמון בבית הדין. אחרי מה שאני עברתי, כשהבנות שלי ירצו להתחתן, הן לא יתחתנו דרך הרבנות. אני באתי דווקא מבית מסורתי והחוויה הזאת גרמה לי לברוח מהדת ולהתכחש למסורת.
