המאבק שלי על הגט לקח 9 שנים. הוא יכול היה גם לקחת יותר. בעלי היה מאוד מאוד נחוש לא לתת גט. הוא אמר לי שאהיה אלמנה לפני שאהיה גרושה. חוויתי התעללות. בכל פעם ניסיתי להיאחז בתקווה אחרת והיא התבדתה.
ובזמן שאת נאחזת בתקוות שווא, את מפספסת את החיים שלך. זה מתחיל בבירוקרטיה, בדיון שבו רק מדברים ומדברים ולא קורה כלום. הדיון הבא הוא רק אחרי שלושה-ארבעה חודשים, והדיון שאחריו גם שלושה-ארבעה חודשים אחר כך. ובשביל להתגרש צריך המון דיונים. וכשיש שלושה ארבעה חודשים בכל פעם, את מזדקנת בזמן הזה. הכל מאוד מאוד איטי. הדיינים אומרים לך שהכל מתעכב כי יש המון תיקים, ואין זמן לטפל בהכול. את אחת מתוך מליון מבחינתם.
הם התעסקו כל הזמן בכל מיני דברים אחרים, בפלאפון, נרדמו, יצאו החוצה. הרגשתי שלגבר הם כן מקשיבים, ואותי משתיקים. אם הוא אומר משהו לא במקום ואת קמה ואומרת שזה לא נכון, אז מוציאים אותך בעילה של בזיון בית הדין. הם גם לא הכירו טוב את התיק. כל פעם היו צריכים לחזור על הכול מההתחלה. כשאת באה לדיון, את לא יודעת אם הוא יקח חמש דקות או ארבעים וחמש דקות. וגם אין לך מושג לאן הדיון יוסט – את באה לדבר על משהו אחד שחיכית בשבילו ארבעה חודשים ובלי שאת שמה לב הדיון הוסט לכיוון אחר. את צריכה להיות מאוד חדה.
את באה ואת אף פעם לא יכולה להיות מוכנה, זה מחוץ לשליטה שלך. את כאילו ברכב נוסע ואין לך שליטה על כלום. פתאום הדיינים שואלים שאלות לא קשורות כמו: "כמה פעמים בחודש קיימתם יחסי מין?" כשאת בכלל באמצע לדבר על משהו אחר. עברו כבר שנתיים, איזה יחסי מין, אני כבר לא איתו, אנחנו לא גרים באותה עיר, האדם הזה נמחק מהחיים שלי. אני לא רוצה להיזכר בשום דבר אינטימי איתו. למה אחרי שנתיים של פירוד השאלה על יחסי מין רלבנטית? מה זה משנה מה היה? כבר עברו שנתיים של דיונים. סבלתי ועכשיו אני רוצה להשתחרר. אז אולי אפשר לדבר על משהו קונקרטי שקורה עכשיו? הנה אנחנו פה כולם, אני מבקשת להשתחרר.
הדיינים אומרים: "נסי שלום בית. הוא בחור טוב, לא מעשן, לא שותה, לא הולך עם בחורות, אוהב אותך כל כך הרבה – מה את רוצה יותר מזה? הלוואי שאותי יאהבו ככה". ומה את יכולה לענות לדיין? לך תתחתן איתו אתה! אני רוצה מפה לצאת, לא עוזר לי שהוא לא מעשן ולא קלפים ולא נשים. הוא גם לא עוד הרבה דברים. לכל אחד יש גם תכונות טובות, אבל השילוב שלנו לא עובד. הכול מסביב הרוס וגמור.
בדיונים כמובן הם מדברים הרבה ואת מדברת מעט. ואז מוציאים אותך החוצה כדי כביכול לשכנע אותו. אבל בכל פעם שהם קוראים לך בחזרה הוא נחוש יותר. בשלב מסוים הבנתי שמנסים להגיע איתו להסכמה על כסף. הדיינים עודדו אותי לשלם לו. לי לא היה אכפת לשלם, למרות שהסכומים עלו ועלו ועלו והגיעו למאה תשעים אלף שקל. ובסופו של דבר הוא לא הסכים לתת גט אפילו בסכום הזה. לא היה באמת סכום שהוא היה מסכים להתגרש עבורו. אני קוראת לזה "פדיון הרחם". תמיד רוצים עוד, אומרים לך תני מאה אלף ותשתחררי, תהיי שמחה עם זה. ואז הוא מבין שהוא יכול לקחת יותר כסף, וזה לא נגמר.
באחד הדיונים, אני כל הזמן אמרתי שאין לי בעיה לשלם וגם דיברנו על סכומים המון זמן, ואז בסוף הדיון הארוך והמייגע, אחד הדיינים שואל אותי: "אז למה שלא תשלמי? תלכי הביתה ותחשבי, אולי את רוצה לשלם לו ואז תקבלי גט". אחרי שאנחנו מדברים בדיוק על זה כבר שעה! ככה הולך דיון.
רק אחרי שש שנים הדיינים נתנו פסק דין שמחייב אותו לתת גט. וגם אז הוא לא הסכים. היה דיון סנקציות. אבל הסנקציות שנתנו לא היו משמעותיות. למה לאסור עליו לנסוע לחו"ל כשהוא 20 שנה לא נסע לחול ואין סיבה שיטוס? אסרו עליו דברים שבשבילו הם שום דבר, אין טעם לעקל חשבון בנק למי שאין חשבון בנק, אין טעם לשלול רישיון למי שאין רכב. זה היה מגוחך. ביקשתי סנקציות חברתיות ודתיות ולא הקשיבו לי. כל השנים הם הסתתרו מאחורי הטענה שנורא לפרק בית, ושצריך להיות בטוחים שהבעל רוצה לגרש, כי גט כפוי הוא לא כשר. אבל עכשיו יש דיון סנקציות – תנו לו סנקציות!
בסופו של דבר פניתי למבוי סתום, והן עזרו לי להגיע לתקשורת. רק אחרי שיצאתי לתקשורת פתאום הסיפור שלי הגיע אל דיין אחר, ורק אז דברים התחילו לזוז. הבעיה היא שלא כל הדיינים כאלה. ואולי כדי לקבל תשומת לב של דיין טוב צריך לעשות הפגנות, צריכות לעבור שנים.
