לבעלי לשעבר ולי היה סכסוך משפחתי, עשינו גישור לפני הגירושים. הוא רצה לראות את הילד. למרות שהילד לא מכיר אותו שנים אז היו לי המון חששות, אמרתי לו שהוא יכול לראות את הילד, אבל רק עם אנשי מקצוע. הציעו לנו לעשות הסכם זמני שהוא משלם מזונות ורואה את הילד פעם בשבוע. הוא התפרק, אמר שלא ישלם כלום, שאין לו שקל ואין לו מה להביא לי. ככה זה נגמר ואז פתחתי תיק גירושים.
בדיון הראשון הדיינים הציעו לנו לעשות שלום בית. אני לא חושבת שהם קראו לפני כן את התיק. בעלי לשעבר אמר שאין בעיה, וזהו, מאז הוא נעלם. יותר לא הגיע לדיונים. הדיינים אמרו לי שהוציאו לו צווי הבאה באמצעות המשטרה כדי שיגיע לדיונים, אבל העובדה היא ששוב ושוב הוא לא הגיע. כל כך הרבה שנים זה נמשך, קרוב לשש שנים. זה נמרח כל כך הרבה זמן כי הוא לא היה מגיע, ובלעדיו הדיונים היו מתבטלים, פשוט לא היה דיון. היה שלב שבו ניסיתי להבין מה קורה עם התיק, אמרו לי: גברת התיק שלך כבר סגור, את צריכה לפתוח אותו מחדש. מסתבר שלאחר שנה בערך בה הם ראו שהוא לא מגיע והתיק לא מתקדם, הם פשוט סגרו את התיק. הרגשתי חוסר אונים, הרגשתי שאין לי מענה. הדיינים לא דיברו איתי, לא התייחסו אליי, היו בשלהם. לא הייתה לי הזדמנות לדבר.
לא קל לסחוב שש שנים… בשלב מסוים החלטתי לחפש מקומות שיוכלו לעזור לי. פתאום ראיתי בגוגל "מבוי סתום". אמרתי לעצמי שאנסה ונראה… מה יש לי להפסיד? אנסה את מזלי. את הגט שלי קיבלתי בסוף בזכותכם, בזכות הארגון. אחרי שנים שכלום לא זז, מרגע שמבוי סתום נכנסו לתמונה קיבלתי את הגט תוך כמה חודשים. לפני זה הלכתי לבד, הרגשתי שאני דופקת על שולחנות ואף אחד לא שומע, ואין לי למי לפנות. כשעוה"ד בתיה כהן ייצגה אותי הרגשתי שיש לי נציגה, שפתאום יש לי קול שבית הדין יקשיב לו. אולי בית הדין חשש לתדמית שלו ולכן ההתנהלות שלו השתנתה ברגע שנכנס לתיק ארגון עם אג'נדה ציבורית. במבט לאחור על התהליך אני מבינה שאם אין מישהו שייצג אותך את נופלת בין הכיסאות, זה מה שאני יכולה להגיד.
