הדיינים הבינו מההתחלה שלא יהיה שלום בית כפי שנדרש מהצד השני, אבל הם התקשו לקבל את ההחלטה לחייב את מתן הגט. אני ידעתי שכל עוד אין חיוב אני לא אקבל את הגט; כל עוד הם לא עושים כלום, נקבעים עוד ועוד דיונים וכל התהליך נדחה, לא יהיה לי גט.
במשך כל אותו הזמן במישור האזרחי התנהל משפט פלילי מטעם המדינה נגד בעלי לשעבר. הדיינים חיכו לשמוע מה קורה במשפט הפלילי. הפשעים של בעלי היו העילה לבקשת הגט והייתי תלויה בתוצאות המשפט. מצד שני, גם כשכבר הייתה הכרעה בבית המשפט וידעו שהוא הולך להיענש, בית הדין התמהמה עם חיוב הגט.
בכל השנים האלה חיינו בנפרד ולא הייתה דרישה לשלום בית, אבל כביכול חיכו להכרעת בית המשפט. היה ידוע שהוא פשוט לא מוכן לתת גט וסתם מושך את הזמן, ועצם החיים הנפרדים לא הספיק לבית הדין כדי לחייב מתן גט. בעלי לשעבר היה ממציא דברים ואומר שיש בינינו דברים לא פתורים למרות שהיה ברור שכבר אין בינינו כלום, והדיינים כל פעם חיפשו כל מיני דרכים עדינות לשכנע אותו במקום לשחרר אותי ממנו. בנוסף, בשלב מסוים הוא דרש כסף בעבור הגט. הוא הציע שאתן לו כסף ואז אחד הדיינים לקח אותי הצידה וניסה לשכנע אותי לעשות את זה. סירבתי לסחיטה הזאת ואמרתי שאני לא מוכנה לשלם על הגט שלי.
מעולם לא צעקו עליי או הכריחו אותי לצאת החוצה בדיונים. נראה היה שהדיינים מבינים את המצב שלי וכל הזמן מנסים לדבר איתו בתקווה שזה יעזור. אבל זה הכול.
בכל דיון מחדש הגעתי בתחושה שזה תכף ייגמר, אבל זה נמשך שנים. הרגשתי חוסר אונים רב, והיו דיונים שהגעתי אליהם ופשוט אמרו לי: “לא יהיה דיון”. לא הודיע לי מראש ולא החזירו לי כסף על ימי העבודה שהפסדתי. קרה גם שהגעתי והיו חסרים דיינים אז לא אפשר היה לעשות כלום.
במהלך כל הזמן הזה הוא המשיך למרר לי את החיים. רק ברגע שזה נגע לו, משהו השתנה. לא הייתה לי ברירה. היה לי עורך דין אבל חיפשתי שינוי והגעתי ל’מבוי סתום’. עורכת הדין של “מבוי סתום” ארגנה הפגנה והיא זכתה לסיקור תקשורתי. מאז דברים התחילו להשתפר: הדיינים לקחו את המקרה שלי הרבה יותר ברצינות, העניינים התקדמו מהר יותר והדיינים הודיעו שהם יפעילו סנקציות. ברגע שעשו זאת בעלי אמר שהוא ייתן את הגט. אבל עד לרגע הזה חיכיתי אחת עשרה שנים. עד אז התחושה הייתה שהם מושכים את הדיונים, ורק כשזה הגיע לתקשורת והופעתי בטלוויזיה ובעיתונות הדברים נעשו רציניים.
היום, אחרי כל התהליך, התחושה שלי לגבי בית הדין מורכבת. יש להם כוונה לעזור, אבל אם הם היו מפעילים את הסנקציות מוקדם יותר ולא מנסים כל הזמן לפנות אליו ולומר: “אולי תיתן לה גט?” כל העניין הזה היה מסתיים מוקדם יותר.
בגלל ההתנהלות המקבילה אל מול בית המשפט אפשר היה לראות את ההבדלים בדרך ההתנהלות של בית הדין לעומת בית המשפט, שהיו מאוד בולטים וחדים. בבית המשפט יש החלטות. קובעים וזהו, ישר ולעניין. לא שואלים אותו מה הוא מעדיף או מה בא לו, ולעומת זאת בבית הדין ההליך נמרח.
הדבר היחיד שעבד היה הטלת הסנקציות. באותו זמן הוא כבר היה בכלא בגלל ההליך הפלילי, והסנקציה שהטילו עליו הייתה שעד שהוא לא נותן את הגט הוא ממשיך לשבת בכלא אבל מפסיקים את הספירה של ריצוי העונש, ורק כשהוא ייתן את הגט ימשיכו את הספירה של הזמן עד הריצוי. ברגע שזה קרה הוא נתן את הגט. כבר לא השתלם לו למשוך את הזמן.
אם יש משהו שחשוב לי להעביר הלאה, זה שאנשים, נשים וגברים, ידעו כמה חשוב לעשות הסכם. למרות שזוגות שמתחתנים צריכים לשאוף ל-120 שנים מאושרות, לצערנו לא לכולם זוכים לאושר. אפילו שלא פשוט ונעים לדבר על הסכם לפני הנישואים, חשוב לעשות את זה. אם לא תהיה בעיה בנישואים ההסכם לא יזיק, ואם תהיה בעיה הוא יעזור. כל אחד צריך להגן על עצמו. אולי ימנו יום אחד דיינות ואז יראו דברים באור אחר. בינתיים, עדיף לחתום על הסכם.
"בבית המשפט יש החלטות. קובעים וזהו, ישר ולעניין. לא שואלים אותו מה הוא מעדיף או מה בא לו, ולעומת זאת בבית הדין ההליך נמרח…"
