הגעתי לבית הדין בפעם הראשונה בשביל צו הגנה. הגעתי בלי ליווי של עורך דין. הייתי מבולבלת, לא כי לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, ידעתי, ובכל זאת חוויית הכניסה למקום כזה … כן, בעיקר הכניסה למקום כזה גרמה לי לבלבול ולרתיעה. אבל הייתה מזכירה ממש נחמדה בקבלה והיא הכניסה אותי לעניינים. היא הסבירה לי איך הפרוצדורות שם עובדות. אח"כ נכנסתי לדיון, ביקשתי את מה שהייתי צריכה, וקיבלתי מיד.
אז בכלל לא ידעתי מה הכיוון שלי, ידעתי שרע לי, ושאני לא יכולה להמשיך כך. אבל לא הייתי בקטע של גירושים, ממש לא. לא ידעתי מה אני רוצה. זה היה צעד ראשון. אחרי אולי חודשיים, בעלי פתח תביעת גירושין. המטרה שלו הייתה לגרום לי לחזור הביתה. היו דיונים על שלום בית, ועל כל מיני עניינים מסביב. ביקשתי מזונות אבל בהתחלה לא דנו בזה כדי שזה לא יפגע בתהליך של שלום בית.
אחרי משהו כמו ארבעה חודשים שהיינו פרודים שנינו חזרנו הביתה. באותו שלב עדיין לא ידעתי מה אני רוצה בעצמי. הוא מאוד לחץ עלי, אנשים אחרים בסביבה שלנו התערבו, וגם בית הדין דירבן אותנו לחזור. הם לא פסקו על זה החלטה ולא אמרו לנו מה לעשות, אבל כן כיוונו אותנו לחזור הביתה. הם גם המליצו על איש מקצוע שילווה אותנו. אם אני לא טועה הם המליצו לנו על שלושה אנשי מקצוע שונים. כל פעם היו לבעלי טענות על משהו אחר. אבל הם רצו שזה יהיה מלווה במישהו, וגם ביקשו חוות דעת ממי שליווה.
חיינו ביחד שוב חצי שנה, ולאורך הזמן הזה לא היו דיונים, הקפאנו את התיק. אבל דברים שלא מטופלים מהשורש רק הולכים ומחמירים, ואחרי חצי שנה עזבתי שוב את הבית – בפעם האחרונה. גם אז לא התכוונתי להתגרש, ממש לא. אבל סבלתי מאלימות חוזרת והגיעו מים עד נפש. היו צעקות ומריבות בלי סוף, ומכות. פעם אחת היה לי אומץ להתקשר להורים שלי ולספר להם מה קורה והם באו ולקחו אותי אליהם. לא התכוונתי לעזוב את הבית. הייתי מבולבלת וחסרת אונים. ממש לא ידעתי מה הכיוון שלי.
פחות מחודשיים אחר כך חידשנו את הההליכים בבית הדין, גם בשביל המזונות וגם בשביל הסדרי המשמורת. אני לא בטוחה אם בשלב הזה דובר שוב על שלום בית או גירושין. לא רציתי שום קשר איתו, ומצד שני כשדיברנו דרך מתווכים הצבתי כתנאי שאם בכלל נחזור, שיהיה טיפול יסודי. כל התקופה הזאת הייתה בזיגזג כזה, הוא הסכים-לא-הסכים ללכת לטיפול. בית הדין גם היה מעורב, אבל הוא לא כל כך הביע עמדה. כשאחד מאיתנו הציע שם של מטפל בית הדין אמר "בסדר, לכו אליו", כשהשני התנגד הוא אמר "בסדר, מתנגדים אליו". הם זרמו איתנו.
אחרי חצי שנה שלחו אותנו ליחידת הסיוע של בית הדין, למרות ההתנגדות של בעלי, ושם נפגשנו עם עובדת סוציאלית. היינו בפגישה או שתיים, אני לא זוכרת במדויק, והעובדת הסוציאלית עזרה לי להבין שאין לי למה לצפות מהנישואין. אחרי חצי שנה של התלבטויות וחוסר וודאות, האמירה של העובדת הסוציאלית לצד טיפול שעברתי בעצמי הביאו אותי למסקנה שאני באמת לא מעוניינת להמשיך. ואז אמרתי את זה לבית הדין וקבעו לנו דיון לשלושה חודשים אחר-כך. רק אז התחלתי לבקש גט. אני חושבת שלי היה טוב שההליך היה ארוך כי הוא נתן לי זמן להבשיל. גם מהרגע שהחלטתי שאני רוצה גט אני חושבת שהיה לי טוב שהתהליך איטי ולא מהיר.
בדיון הראשון על הגט אני זוכרת ששני דיינים ממש הסכימו איתי. הדיין השלישי שהיה אב בית דין מאוד ניסה לשכנע אותנו לעשות שלום בית. הוא ישב איתי בנפרד, איתו בנפרד ועם שנינו ביחד. מבחינתי בשלב הזה כבר היה ברור שזה נגמר. הבהרתי לאב בית הדין את הצד שלי כמיטב יכולתי אבל הוא בכל זאת ניסה לשכנע אותי. למזלי, הוא לא נתן החלטה אלא רק ניסה לשכנע.
במהלך ההליך אב בית הדין התחלף. עם אב בית הדין החדש היה לי ביטחון מלא שהכל יהיה בסדר. הוא היה ממש אכפתי וממש קשוב. מאיזשהו שלב היה דיון בממוצע אחת לשלושה שבועות. הדיינים באמת עבדו מאוד קשה, אני הרגשתי שבאמת המטרה שלהם היא לתת לי גט. חייבו אותו להגיע, היו גם פעמיים או שלוש שהוא לא הגיע אז קנסו אותו בקנס מאוד גדול. הבנתי מעורכת הדין שלי שמדובר בצעד חריג. הוציאו לו גם צו הבאה, והגדילו לו את המזונות בשביל שהוא יתן גט.
באופן כללי החוויה שלי מהדיינים הייתה מאוד טובה. הבנתי שבבית דין הספציפי הזה זה הרבה ככה, אבל בערים אחרות יש חוויות אחרות לגמרי. הרגשתי שמקשיבים לי, שהם קראו טוב את החומר לפני הדיון, שאני לא מחדשת להם. הרגשתי שהם מעורבים, שהם לא עושים את זה רק כדי לצאת ידי חובה וזהו, שהם עשו את זה עם הרבה לב. הרגשתי שאני מקבלת יחס הוגן ושלא כופים עלי או מכריחים אותי לעשות דבר שאני לא רוצה.
בסופו של דבר הגט היה בהסכמה. ביום הגט היינו שמונה שעות בבית דין, שבהן התנהלו שעות של מריבות, ויכוחים ואטרף. כי הוא לא רצה לתת את הגט. זה היה נורא. גייסו כמה דיינים שדיברו איתו, גייסו גם את המשפחה שלו שתדבר איתו ובית הדין השקיע בכך המון המון מאמצים. אחד הדיינים ממש בחירוף נפש ניסה להוציא ממנו גט. הוא הרים טלפונים לאנשים שיכולים אולי לשכנע אותו לתת את הגט, ועבד מאוד בסבלנות.
היום אני סוף סוף גרושה – כבר שלושה חודשים!
