אני דתייה לאומית, עם 5 ילדים, כיום כבר שנתיים וחצי לאחר הגט. הקושי שלי נבע בעיקר מההתנהלות הכללית בבית הדין. הרגשתי שהדיינים רצו לעזור, אך ההתנהלות של בית הדין לא הייתה טובה. למשל, בממוצע בין דיון לדיון יצא שחיכיתי שלושה חודשים. אמנם זמן זה עניין יחסי אך בשבילי זה הרגיש הרבה, ולא ידעתי מתי הסיפור יסתיים. גם כשכבר היו דיונים הייתה תחושה של חוסר התנהלות בבית הדין – הדיונים בדרך כלל לא התחילו בזמן שבו היו אמורים ועד שנכנסתי לדיונים הייתי יושבת ומחכה הרבה זמן, בסביבות שעה. פעמיים קרה לי שהגעתי לבית הדין והדיון בכלל לא התקיים כי היה הרכב חסר. הבעל לא הסכים לתת גט וסירב להתדיין בהרכב החסר, שזה כמובן גם חוסר התנהלות של בית הדין. הייתה תחושה של בלגן שם, של חוסר יעילות ושל התנהגות מזלזלת לגמרי.
יותר מזה, הרגשתי שהדיינים חסרי אונים מול סירוב הגט של בעלי. הרגשתי שהדיינים איתי אבל שלא היו להם כלים מבחינה הלכתית כנראה להכריח אותו – "עכשיו גט!" זה היה כמו משחק עם ילד קטן. חיכינו שהוא יגיד את המילה האחרונה. שאלו למה אתה לא נותן גט אבל הרגיש שאין להם כלים לקדם את זה. הם לא הפעילו מכבש. זאת תחושה של חוסר אונים. צריך להכריח אותו וזה מתסכל שאין כלי שמסוגל לכפות עליו הר כגיגית. אם כבר הגענו למצב שבו בית דין מבין את התיק ורוצה לעזור לאישה אל מול הגבר שמסרב לתת את הגט, לא יודעת איך או מה אבל חייב בעיניי להיות כלי כזה, שמאפשר להכריח את הבעל לתת את הגט.
לקח מעל שנה עד שנקבע שהבעל חייב בגט. מכיוון שכל עוד בית הדין לא פוסק שהבעל צריך לתת גט האישה לא נחשבת למסורבת גט, אפילו לא הבנתי במהלך כל התקופה הזאת שזה בעצם מה שאני עוברת – סרבנות גט. לפני זה לא הבנתי שאני בכלל מסורבת גט, שאני במקום כזה שאני צריכה עזרה…
באופן כללי אני מרגישה שאנשים בכלל ונשים בפרט לא מספיק מודעים למצב הזה, וזה משהו שחייב להשתנות.
