חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

בדלתיים פתוחות: מאגר עדיות

שם:

נחמה

"...גם ככה ישנה אכזבה גדולה מהקושי בתוך הקשר, ואז נכפה עליי תהליך ארוך וקשה מול הרשויות. זה נורא. די בכך שעברתי משהו לא טוב בחיי האישיים, לכך נוספו כל הקשיים שבאו מצד הרבנות. מילא שלא באו לקראתי, אבל בנוסף הם היוו מכשול. איבדתי כל אמון בבית הדין."

גיל: 53

משך המאבק לקבלת הגט: 6 שנים

שנת קבלת הגט: 2013

הגעתי לדיון הראשון מלווה בעורכת דין. אני זוכרת מקום קטן, חשוך ומלא באנשים. שררה תחושה מעיקה של מתח גבוה. ביקשתי גט ובתגובה הגרוש ביקש טיפול "שלום בית" וטען שהוא אוהב אותי. אחרי דיון קצר מאוד בו לא ניתן לי מרחב מספק להתבטא, הוחלט להפנות אותנו לשלושה מפגשי "שלום בית" אצל פסיכולוג, אף על פי שבעבר היינו בטיפול אצל עובדת סוציאלית שאמרה שאין ביכולתה לסייע לנו. הם אמרו לעורכת הדין שלי שאם הוא טוען שהוא אוהב אותי ומבקש שלום בית, אין עילה לגירושין. אני המשכתי לדרוש גט. טענתי שניסיתי במשך המון שנים לעשות שלום בית, להבין אותו ולהגיע לעמק השווה, ושזה לא צלח. שהגעתי לנקודת אל חזור. בכל זאת שלחו אותנו לטיפול אותו היינו צריכים לממן מכספינו, כך שזה נוסף להוצאותיי המרובות על עורכת הדין. בנוסף נאלצתי לשכור את שירותיו של חוקר פרטי על מנת להוכיח שבעלי חי עם מישהי אחרת. מדובר בכספים רבים מאוד. הייתי במצב נפשי קשה באותה התקופה ואף חליתי במחלה אוטואימונית כי הגוף שלי לא עמד במתח ובלחץ כך שלא עבדתי חצי שנה.

יחס בית הדין למקרה שלי היה מזלזל ומבזה. היו פעמים, למשל, שהדיונים התקיימו בהרכב חסר. היה דיין שישן בדיונים באופן קבוע. אף אחד לא טרח להעיר אותו, והדבר לא מנע ממנו להביע את חוות דעתו בסוף הדיונים. הדיינים נהגו בקוצר רוח, בחוסר אמפתיה ובריחוק. כשרציתי להביע את דעתי הם הרימו את קולם והשתיקו אותי בבוטות ("שקט עכשיו", "לא לדבר"), ולא נתנו לי זמן להתבטא. הרגשתי לא שאני באה לקבל שירות מהדיינים של מדינת ישראל, אלא שאני מפריעה להם. הייתי עוד מספר, עוד שם, כאילו הוכנסתי לשבלונה– תנסו שלום בית, לכו לפסיכולוג, תכינו תיק. לא רצו "להתבלבל" יותר מדי עם הנתונים האישיים. בשלב מסוים חיפשתי מידע על הרבנים וגיליתי שכבר הייתה תלונה נגד ראש ההרכב. כנראה שהוא לא נהג כשורה במקרים נוספים. 

בהשוואה לבעל, כמעט ולא התייחסו אליי בדיונים. עורך הדין שלו חבש כיפה שחורה ואילו לי הייתה עורכת דין. לתחושתי הייתה לו זכות דיבור רבה יותר. נראה היה שאולי הוא מוכר יותר לדיינים. הרגשתי שאני נותרת מאחור בשיחות בדיונים. מחוץ לבית הדין הוא העיר לי בכל מיני צורות עוקצניות. בבקשה לגירושין בה כתבתי בין היתר שהניסיונות לשלום בית לא צלחו ושהבעל הוא כמו "שור מועד". עורך הדין שלו פנה אליי בזלזול ושאל: "את כתבת את זה? את יודעת בכלל מה זה שור מועד?". 

באחד הדיונים התלוותה אליי עובדת סוציאלית כדי שהיא תוכל להעיד נגד הבעל. חיכינו שם במשך שלוש שעות ולבסוף אמרו לנו ללכת הביתה בלי להסביר למה. העדות הזאת הייתה חשובה ולא ניתנה כי הם ביטלו את הדיון. היא כתבה כמה מילים אבל זה היה שולי. הדיינים כנראה לא התייחסו לדברים שלה כי אחרת לא היו שולחים אותנו לטיפול פסיכולוגי.

בבית הדין הרבני דנו על כך שהאיש לו הייתי נשואה חי עם אישה אחרת, על האלימות ועל היעדר הילדים. שאלו למעשה אם יש עילה טובה מספיק לגירושין. נוסף על כך ביקשו הוכחות לאלימות ולקיום האישה האחרת, וחזרו וביקשו מעורכת הדין "להכין תיק". הטיעונים שלי והרצון שלי בגירושין פשוט לא הספיקו. מכיוון שהוא ביקש :שלום בית" נדרשתי להוכיח שהסיבה שלי לרצות להתגרש מוצדקת.

בכל דיון שהבעל הגיע אליו הוא המשיך לדרוש "שלום בית" וטען שיש בינינו אהבה גדולה ואמיתית. בזמן ההמתנה במסדרון הוא לא הפסיק לשלח בי מילות ארס ונאצה, וברגע שנכנסנו לדיון הוא עבר למילות אהבה וחיבה. חזרתי ואמרתי ש"..למרות שקשה לי לדבר על תהליך הגירושין שעברתי, למרות שזה מעלה אצלי תחושות קשות, אני רוצה לספר עליו. אני חושבת שזה חשוב. התהליך ארך הרבה זמן כך שקשה לי להיזכר בכל הפרטים.

במהלך הקשר האיש לו הייתי נשואה נעשה יותר ויותר אלים מילולית ונפשית, וכשפעם אחת הוא דחף אותי – עירבתי משטרה והוצאתי נגדו צו הרחקה. לאחר זמן מה חזרנו לאחר שהבטיח כל מיני הבטחות. ניסיתי להמשיך להיות בזוגיות אתו במשך הרבה זמן ונתתי המון הזדמנויות, רציתי שזה יסתדר. כשהרגשתי שכלו כל הקיצים החלטתי להתגרש.

 לפני פתיחת התיק ארזתי את הדברים שלי ועברתי לבית אחר כי ידעתי שיתעוררו בעיות ורציתי להתרחק ממנו. קיוויתי שהדברים יסודרו מתוך הבנה הדדית אך בהמשך הבנתי שלא תהיה הבנה כזו. הוא סרב להתגרש בטענה שאני לא נורמלית ובדרישה שאלך לפסיכולוג. לא ויתרתי והתחלתי לפעול לקראת הגירושין, וכשהוא ראה שאני רצינית לגבי הרצון שלי להיפרד ממנו ולעזוב את הבית הוא הצטרף אליי. לא רציתי מזונות. לא רציתי שום דבר חוץ מלהתגרש ולהיפרד ממנו לשלום. 

כשפתחתי את התיק אפילו לא ידעתי שצריך עורך דין שיכתוב לי את הבקשה ואת העילה לגירושין. פשוט כתבתי את הבקשה לגירושין, את האמת שלי, בכתב ידי. בהמשך הבנתי שאני אכן צריכה עורך דין כדי לעזור לי התמודד עם הבירוקרטיה המסובכת. עורכת הדין שהומלץ לי עליה לא הייתה פנויה בתאריך שהייתי צריכה אותה, אז פניתי לאחרת. במהלך ההליך היו לי קשיים רבים גם עם עורכת הדין, משום שהיא לא הבינה לליבי. זו הסיבה שבסופו של דבר הייתי צריכה גם את מבוי סתום – ארגון שהבין את המצב בו הייתי נתונה.

התחלנו את תהליך הגירושין בבית הדין בתל אביב. כאישה, הרגשתי שם כמו צב ללא שריון – חשופה לפגיעות שנובעות ממפגש באטימות של מערכת או אפילו מרשע במזיד. חוויתי זלזול בכבודי ובזמני. התנאים הפיזיים לא אפשרו לי מרחק מהרוע – הושיבו אותי קרוב לאיש ממנו הייתי מעוניינת להתגרש כך שחילופי דברים בינינו היו בלתי נמנעים. עורך הדין שלו התנכל אליי בשאלותיו. הרגשתי שאני לכודה בתוך סיוט. הידיעה שהחוויה שעברתי שם הייתה בחסות המדינה הותירה בי תחושת אכזבה עמוקה.

אינני מעוניינת ב"שלום בית" אך הם לא חדלו להפנות אותי למישור הזה. רק כשסיפקתי להם הוכחה שהוא חי עם אישה אחרת הם הפסיקו את הדיון כדי לבדוק את הדברים. בשלב זה כנראה הבינו שהוא משחק משחק כפול. אחד מהדיינים לא הסכים עם האחרים וטען שעל אף הראיות, אין זו עילה לחיוב גט, אך אב בית הדין והדיין הנוסף פסקו שיש עילה כזו ולכן יש לחייב גט.

כבר מהדיון השני שנקבע, מועדי הדיונים נדחו שוב ושוב, וכאשר דיונים התקיימו בעלי לא הופיע. זה היה פשוט עינוי. הייתי מגיעה והדיונים היו מתבטלים כי הוא לא היה שם. זמן ההמתנה בין הדיונים הגיע לעיתים עד לחצי שנה, בין אם בשל דחיות של הבעל ובין אם בגלל ההתנהלות של בית הדין. באחת הפעמים שאמור היה להתקיים דיון ולא קיבלתי תאריך, הגעתי לבית הדין עם אחותי כדי לברר את העניין ולא אפשרו לי לדבר עם אף אחד. כשהתרעמתי על כך אחד העובדים במזכירות אמר לי שאם אני נכנסת יזמינו אבטחה. מישהו שניסה לעזור לי הפנה אותי למישהו בבית הדין שיוכל לעזור לי לבדוק מה קורה עם התיק, ולא רק שהוא לא עזר לי, הוא גם דיבר אליי בצורה לא נעימה, אולי הוא רצה טובות הנאה. 

 כאשר כבר הייתה החלטה שיש לתת גט, הוא אמור היה להגיע לבית הדין כדי להתחיל את התהליך אבל הוא הודיע שהוא תקוע בפקק כך שנכנסנו רק אני ועורכת הדין שלי. כשלא הופיע חייבו אותו לשלם על אותו היום. אחרי האירוע הזה הוא ערער לבית הדין בירושלים על חיוב הגט שניתן בתל אביב. בעקבות כך הוצאתי נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ בעזרת עורכת הדין שלי. זה התווסף להוצאות הלא נגמרות. מכתב התגובה לערעור שלו עלה לי לבדו חמשת אלפים שקלים. בסך הכול התהליך עלה לי קרוב למאה אלף שקלים. 

היינו בדיונים בבית הדין בתל אביב בין השנים 2009-2013. היו מרווחים גדולים בין הדיונים הן בגלל התנהלות בין הדין והן בגלל התנהלותו של בעלי. אחרי שליחת התגובה לערעור שלו זומנתי לדיון בירושלים. 

עורכת הדין שלי המשיכה לייצג אותי בירושלים בגלל שלא רציתי להתחיל את כל התהליך מחדש עם עורכת דין שלא מכירה את הסיפור עד כה. אך גם הרגשתי תלושה, כאילו עורכת הדין לא לגמרי מרוכזת בי, לכן יצרתי קשר עם 'מבוי סתום'. כאשר גם בירושלים הדיונים נדחו, התייעצתי עם העובדת הסוציאלית של מבוי סתום שהמליצה שנבקש לקיים את הדיון עם רב מסוים. עורכת הדין כעסה על הפניה למבוי סתום, למרות שאנשי העמותה מכירים היטב את בית הדין בירושלים ואת הפוליטיקה הפנימית. מזל שעשיתי את זה.

בירושלים היה קשה מאוד לקבוע תאריך לדיון; לא עונים לטלפונים ואין זמינות. בסופו של דבר, יחד עם עורכת דין מטעם מבוי סתום, הגעתי לדיון שהרב שמבוי סתום המליצו עליו דן בו. עורכת הדין מטעם מבוי סתום הייתה מדהימה וגם העובדת הסוציאלית עזרה מאוד. לפחות הן היו אלו שליוו אותי בסופו של הסיפור כך שזכיתי לראות אנשים טובים בתהליך הקשה הזה.

הדיון עם אותו רב התנהל בצורה עניינית. מתוך כל שנות ניסיונותיי להתגרש בבית דין, רק אותו הרב התייחס אליי כאל בן אדם, הוא יצר איתי קשר עין ודיבר איתי. הבעל לא רצה לתת את הגט גם אחרי שהרב אמר שיש לתת אותו. יצאנו מהחדר והרב דיבר אתו ביחידות. הם הגיעו להסכמה שהבעל ייתן את הגט ושצריך לסדר את ענייני הממון בדיון נפרד. עורכת הדין המקורית שלי התנגדה בכעס להצעה, ודווקא עורכת הדין מטעם מבוי סתום הייתה בעדה וחשבה, כמוני, שהעיקר שאקבל גט, ושבעניינים הממוניים יהיה ניתן לטפל בהמשך. למרות הכעס מצד עורכת הדין שלי החלטתי לקבל את ההצעה. 

אחרי ההסכם של הרב, זומנו למועד קבלת הגט. גם שם האיש לו הייתי נשואה עשה כל מיני "תרגילים" בין היתר הייתי צריכה להתקשר למשפחה שלו כדי שיאשרו שזה אכן הוא כי הוא אמר שהשם שמופיע לא נכון. בסופו של דבר הגט ניתן. 

צר לי על נשים שנמצאות עכשיו במצב בו הייתי נתונה, שצריכות לעבור את מה שאני עברתי ולאבד שנות חיים בתהליך קבלת הגט. לא היו לנו ילדים או רכוש משותף לריב עליהם, ובכל זאת ההיפרדות מאותו האיש ארכה שש שנים. גם ככה ישנה אכזבה גדולה מהקושי בתוך הקשר, ואז נכפה עליי תהליך ארוך וקשה מול הרשויות. זה נורא. די בכך שעברתי משהו לא טוב בחיי האישיים, לכך נוספו כל הקשיים שבאו מצד הרבנות. מילא שלא באו לקראתי, אבל בנוסף הם היוו מכשול. איבדתי כל אמון בבית הדין. 

"...יחס בית הדין למקרה שלי היה מזלזל ומבזה. היו פעמים, למשל, שהדיונים התקיימו בהרכב חסר. היה דיין שישן בדיונים באופן קבוע. אף אחד לא טרח להעיר אותו, והדבר לא מנע ממנו להביע את חוות דעתו בסוף הדיונים. הדיינים נהגו בקוצר רוח, בחוסר אמפתיה ובריחוק. כשרציתי להביע את דעתי הם הרימו את קולם והשתיקו אותי בבוטות ("שקט עכשיו", "לא לדבר"), ולא נתנו לי זמן להתבטא. הרגשתי לא שאני באה לקבל שירות מהדיינים של מדינת ישראל, אלא שאני מפריעה להם. הייתי עוד מספר, עוד שם, כאילו הוכנסתי לשבלונה– תנסו שלום בית, לכו לפסיכולוג, תכינו תיק. לא רצו "להתבלבל" יותר מדי עם הנתונים האישיים."

שתפו:
בפייסבוק
במייל
on Facebook
by email
דילוג לתוכן