בבית הדין לא ברור שהחופש של האדם צריך להיות בידיים שלו, שאי אפשר להכריח בן אדם להמשיך להיות במצב שהוא לא רוצה להיות בו. בית הדין מקבל רק סיבות מסוימות כסיבות מוצדקות לגירושין. בגלל זה תהליך ההוכחה הוא ארוך ולא נעים, מלא שאלות חודרניות שגרמו לי סבל. החיים הפרטיים שלי לא אמורים לעניין את הדיינים.
לדעתי, אילו בית הדין היה מתנהל אחרת, אילולא היה גורם לכזה ניוון, הגרוש שלי היה מסכים לגירושין הרבה יותר מוקדם. הייתה סחבת איומה בכל התהליך. אני אפילו לא יכולה לזכור כמה דיונים היו, היו המון. בין דיון לדיון חיכיתי חודשים. גם הדיון עצמו היה בזבוז זמן. הדיינים נראו משועממים, לא הייתה שום אמפתיה. מבחינתם זה סתם יום עבודה.
ההרגשה הכללית בבית הדין היא שהכול "לכאורה", שזאת הצגה, שאין באמת מישהו שמקשיב ומעניין אותו מה הרצון שלי. מההתחלה הייתה הרגשה שהוחלט מראש איך הדברים יתנהלו. הרגשתי כאילו אני באיראן – כאילו העובדה שאני אישה נותנת למישהו אחר סמכות לקבל במקומי החלטות: איך אני אמורה להתנהג ואיך אני אמורה להתלבש.
הדיינים רק גרמו להחמרת המצב: הם הכריחו אותנו למרוח עוד חצי שנה ולנסות לחזור לשלום בית. אם הם היו אומרים לו מלכתחילה "רצונו של אדם הוא כבודו" – הוא היה משחרר אותי. למה הם מבקשים ממני לחזור למצב שאני לא רוצה להיות בו – למי זה טוב? בית הדין גם התערב כל הזמן בנושאים שהיו בסמכות בית המשפט וקיבל החלטות שהיה אסור לו לקבל. זה היה עינוי ממש.
בסופו של דבר הוא התייאש. הוא ראה שעזבתי את הבית ושלא אכפת לי כמה כסף אשלם ואמשיך באותה דרך, אז הוא התייאש. הוא הבין שאני מוכנה להוציא כסף בשביל החופש שלי.
לא ייאמן שיש כל כך הרבה כוח בידיים של אנשים מבוגרים, שמנותקים מהעולם של מי שעומד בפניהם לדין. החופש שלי היה בידיים שלהם. אני רוצה שתהיה גם אישה בבית הדין, ולא רק גברים. כשהתחתנתי לא ידעתי שבמידה וארצה לפרק את החבילה זה מה שאיאלץ לעבור. אני מאוד מקווה שהילדים שלי לא יתחתנו ברבנות.
