התגרשתי כי הייתה לנו זוגיות ממש גרועה. חלום חיי היה זוגיות מושלמת, אבל זה לא קרה. ניסיתי כל מה שיכולתי, הצעתי שנלך לייעוץ, הכול. אבל בסוף החלטתי שזהו, אחרי הרבה זמן שאני מנסה, מנסה, מנסה והיה כמה דברים שהם היו… זה לא קש אבל זה שבר את גב הגמל ממש, אז כאילו אמרתי זהו, די די די! אני הולכת ופותחת תיק.
פתחתי תיק, הוא גילה את זה בעקיפין ויצא מהבית, כאילו לעשות עליי פוזה שאני לא יכולה להסתדר בלעדיו. הייתי קצת אחרי לידה והוא אמר בואי נראה אותך עכשיו מסתדרת עם ארבע ילדות קטנות, בואי נראה אותך מתפרנסת. החזקתי את עצמי בשיניים לא לקרוא לו חזרה לבית כי זהו, אני מחזיקה את זה, כמה שזה יהיה קשה! התחיל בלאגן, המשפחות שלי, המשפחות שלו… אבל אני הייתי נורא חזקה והמשכתי בתהליך.
בשלושת הדיונים הראשונים שהיו בהפרש של כמה חודשים כל אחד, הוא פשוט לא הגיע, התעלם. הוא כאילו לא קיבל את הדואר הרשום ששלחו לו, ששלחו לבית של ההורים שלו. הוא פשוט התעלם, כאילו הוא לא יודע, לא שמע, כלום כלום. בדיון שאליו הבעל לא מגיע לא יכול לקרות כמעט שום דבר. שלוש פעמים הוא לא הגיע והדיינים לא עשו כלום. למרות שהסברתי להם שאני סתם מפסידה ימי עבודה, שאני מפסידה את הפרנסה והאוכל של הילדים שלי. בכל הזמן הזה התפרנסתי בקושי, והוא לא השתתף בכלל במזונות הילדים. הם הצדיקו אותו, קיבלו את התירוצים שלו – שהזימון נשלח לכתובת לא נכונה, שהוא עדיין לא מצא עורך דין. הם ממש הצדיקו אותו. לדיון השלישי עורך הדין שלו הגיע והוא עדיין לא. עורכת הדין שלי ואני ביקשנו שיעצרו אותו אבל בית הדין לא נענה. הרגשתי כאילו הם פשוט לא רצו להפעיל את הסמכות שלהם.
במשך שנה אחת הייתי שם חמש פעמים שמתוכן שלוש הוא לא היה, אחת אני לא הייתי. פעם אחת היינו ביחד ואז בדיון של הגט.
לדיון הרביעי הוא סוף סוף הגיע. כנראה עורך הדין שלו העביר לו את המסר שבפעם הבאה כן עלולים לעצור אותו. הוא הגיע, אבל לא היה הרכב מלא של דיינים. אחד הדיינים אמר לו "אם אתה רוצה גט, אני עכשיו מארגן הרכב מלא, אתה נותן את הגט" והוא שכנע אותו אבל הוא אמר לו- לא לא לא, אני רוצה שלום בית, אני רוצה שלום בית. ואז הדיין אמר לי- את רוצה שלום בית? אמרתי לו, לא! הוא אמר לו, היא לא רוצה שלום בית! אתה מבין? בחיים שלי לא ראיתי אישה שאומרת לא כזה נחרץ ובסוף נהיה שלום בית, אין! תשכח מזה. בסופו של דבר לא יצא כלום מהדיון וגם הייתה תקופה של פגרה או משהו כזה, לא יודעת בדיוק אבל פשוט לא היו דיונים בבית דין, תקופה ממש של כמה חודשים.
רק אחרי שכבר סיימנו את העניינים בבית המשפט, חתמנו על הסכם גירושים, היה לנו דיון לסידור גט בבית הדין הרבני. הגעתי עם חברות ועם אח שלי שזה היה עוד סוג של תמיכה בשבילי. נכנסתי לדיון של הגט, אני חושבת שזה היה אותו דיין של פעם קודמת. ואז בעלי אמר, אני רוצה להגיד משהו והדיין אמר לו- אני לא מסכים לך להוציא מילה. והוא אומר לו- לא אני רק רוצה להגיד משהו קטן. הוא אמר לו אתה שומע, אתה רוצה גט או לא? לא יהיה גט אם אתה מדבר עוד מילה אחת עד סיום הגט. ואז הוא אמר אבל אחרי הגט אני יכול להגיד משהו? והוא אמר לו כמובן שלא! אתם כבר.. זהו! אין לך מה להגיד. ואז הוא חשב כמה דקות בא ולחש לי כמה דברים באוזן. אמרתי לו די עם המניפולציות! אני לא רוצה לשמוע יותר. ואז הדיין אמר לו טוב מה אתה מחליט? להמשיך עם זה או לא? הוא אמר לו כן. והוא פשוט לא נתן לו להוציא מילה. הוא אמר לו אתה כבר לא קשור אליה, אין לך זכות לדבר אפילו מילה אחת וממש הרגשתי שהוא לטובתי וזאת הייתה החוויה הטובה של הסיום. זה משהו שאמרתי איזה כיף שהדיין נתן לי את הגב שאני הייתי צריכה. בדיון הזה הייתי בלי עורכת הדין וזאת הייתה חוויה ממש טובה.
האמת היא שעד אז לא האמנתי שיהיה לי גט. קודם כל לא ראיתי איזה נכונות מצידם חוץ מלשאול אותו אתה רוצה גט או לא רוצה? והתשובה בידיים שלו לגמרי. לא הרגשתי שיש להם מה לתת לי, לא הכריחו אותו לבוא לדיונים, לא לתת גט, שום דבר. לו זה לא ממש הזיז והם מבחינתם אין להם הרבה מה לעשות, זו ההרגשה שלי. לא ציפיתי יותר מדי כי כבר ידעתי שככה זה הולך שם. ביום של הגט זה היה דיון מאד טוב. גם בשאר הפעמים היחס של הדיינים כלפי היה ממש בסדר, אף אחד לא דיבר אליי בצורה לא יפה או ניסה לשכנע אותי לשלום-בית. אבל לא הרגשתי שהם עושים מספיק או מפעילים את הכוח שאמור להיות להם בידיים כדי לתת את הגט בזמן. שנה להיות פרודה עם כל הסחבת הזו זה נורא קשה, סוחט נפשית, זה בירוקרטיות ובלאגן, לא פשוט. אני לא הייתי מעורבת בכלל בכללים של בית הדין, לא ידעתי כלום, יכול להיות שאם הייתי יודעת זה היה עוזר. ידע עוזר! הבירוקרטיה נוראית והייתי רוצה שזה יהיה יותר פשוט. וגם שבית הדין יפעיל יותר ביד קלה את היד הקשה על הבעל, כי לאשה אין מה לעשות וזה לא הגיוני שהנשים יהיו תלויות. זה לא פייר.
