כולנו מכירים את האגדות של היפהפיה הנרדמת או שלגיה, בהן הגיבורה נכנסת למצב של תרדמת ורק נסיך יפה תואר יכול להציל אותה. יש משהו נוגה ונוגע ללב בסיפורים האלה, נכון? אבל לא רק. זה אולי נשמע קצת פחות רומנטי, אבל זה המצב כיום של עגונות ומסורבות גט בישראל. נשים שנשארות תקועות, קפואות במצב קיים, בלי יכולת להתקדם מעזיבת הקשר הקודם, לפתח זוגיות חדשה או להביא ילדים (בדקנו – באגדות הילדים אין ממזרים). הן מחכות בלית ברירה שיגיע הבעל "הנסיך" שיציל אותן – כי רק הוא יכול לתת את הגט המיוחל.
לפעמים אני חוששת שמרוב שהאוזן שלנו רגילה לשמוע אגדות מהסוג הזה, שבהן הגבר הוא הגיבור שתפקידו להציל את האישה, סרבנות גט לא נתפסת כמשהו טראגי כל כך. רק אחרי שאנחנו יושבות להסביר ולספר את סיפורי הזוועה מאחורי כל מסורבת גט או עגונה על הכלא שבו הן חיות – אנשים ונשים מבינים כמה הטעיה יש בסיפורים שאנחנו מספרים לילדותינו. אני בתחושה שיש הרבה אמפתיה ורחמים כלפי התופעה הזאת, אבל חסר מרכיב הזעזוע והכעס על כך שהמצב הזה בכלל מתאפשר בישראל שנת 2023, שאישה תלויה ברצונו של גבר כדי להתגרש…
טור דעה של עו"ס תמי גרוס מנהלת אסטרטגיה בארגון "מבוי הסתום".
