לא היה לי נעים בבית הדין. לא נעים להגיע למקום כזה ולהיות במעמד כזה מול בעלי. סבלתי מבחילות מרוב לחץ. יומיים לפני דיון בקושי הייתי אוכלת. בדיון הראשון, בפעם הראשונה, הלב דופק ממש חזק, מהתרגשות ולחץ. תוך כדי הדיון הלחץ קצת משתחרר, אבל בכל זאת לא נעים. אחרי כל דיון הייתי חווה נפילת מתח, הייתי עייפה והצטרכתי כדור לכאב ראש. כך עוד פעם ועוד פעם כל חודשיים.
הייתי מחכה המון זמן שיתחיל הדיון. הסיבה ברורה: הדיונים הקודמים התארכו. אף אחד לא נכנס לדיון בזמן ואף אחד לא מסיים את הדיון בזמן. הייתי יודעת שאני הולכת לבלות שם יום שלם. גם הפרוטוקולים שהיו מייצגים במידה מאוד מועטת. הקלדנים שם קצרנים. חלקם כותבים מאוד לאט. הייתי מסתכלת על הפרוטוקול ולא מבינה מה קורה פה.
החוויה שלי בבית הדין הרבני האזורי הייתה מאוד שלילית. אמרתי את כל הסיבות לגירושים והבאתי חוות דעת חיצוניות אבל שניים משלושת הדיינים לא השתכנעו. ניסו לשכנע אותי לחזור לשלום בית. משום מה הם מפחדים לחייב את הבעל לתת גט. אני לא יודעת למה. גם אני בעד שלום – לא קל לפרק משפחה. ובעצמי ניסיתי לעשות שלום לפני שהגעתי לרבנות. אבל היה מרגיז שאני חוזרת על הסיבות לגירושין והם עדיין אומרים "אולי בכל זאת, אולי תנסו להגיע לגישור והסכמות".
אחד הדיונים עסק בהסדרי ראייה לילד. בדיון הזה היה איזשהו רגע שהם צחקו ביניהם, אני לא יודעת ממה. אני לא חושבת שבכוונה תחילה, אבל אני עומדת שם, בוכה ומרגישה שאני נלחמת על החיים של הילד שלי. כעסתי. הם לא יודעים מה חוויתי וכמה הדיון רגיש עבורי. הכול היה באווירה של חיוך מבחינתם.
רק בבית הדין הגדול, אחרי שערערתי ובעלי קיבל פסק דין לחיוב גט הייתי קצת יותר נינוחה. הרגשתי שידי על העליונה והדיינים יתאמצו כדי לשחרר אותי. באחד הדיונים בבית הדין הגדול נכנסנו ב11:00 בבוקר והדיון התארך עד 18:00 בערב כי הדיינים נתנו את הכול כדי לנסות ולעזור. הגעתי לדיין מקסים שהתגייס למשימה כדי שאני אוכל להשתחרר מבעלי. הוא דיבר בשפה של בעלי ו"ירד לעם" כדי לרכך אותו. בית הדין הגדול אפילו הורה לכפות על בעלי גט באמצעות מאסר.
אבל בזמן שהגירושין שלי נדונו בבית הדין הגדול, המשכתי להתדיין על רכוש בבית הדין האזורי. אחרי שבית הדין הגדול הכניס את בעלי לכלא הוא הגיע לבית הדין האזורי באזיקים. אחד הדיינים התעצבן עליי והרים את הקול. הוא כעס שלא יידעתי את בית הדין האזורי שהבעל בכלא. עד אז אותו דיין היה לגמרי לא מעורב בדיונים. אולי הוא שכח שבית הדין האזורי הוא נמצא מתחת לבית הדין הגדול בהיררכיה, ולא מעל. אף אחד לא צריך את האישור שלו לפסק של בית הדין הגדול. בבית הדין הגדול יש תלמידי חכמים ממש רציניים. הם ידעו לעצור את איך שהבעל שלי דיבר אליהם.
