כשניגשתי לפתוח את התיק אמרתי להם שהעילה שלי לגירושין היא שבעלי לשעבר פגע בבת שלי והוא עצור. עשו לנו קודם כל את הגישור, ובגישור הוא אמר שהוא לא רואה שום סיבה להתגרש. באותו זמן הייתי בהיריון ממנו עם הקטנה שלי והוא השתמש בזה כדי להגיד שהוא לא מוכן ולא מוכן ולא מוכן, ניסה כל מיני תירוצים שהוא רוצה לנסות שוב. מכיוון שהוא כבר היה עצור בית הדין לא נכנע לאמירות שלו, ואמרו לי להתחיל את תהליך הגירושין.
אחת הסיבות העיקריות לכך שכל התהליך לקח הרבה זמן הייתה שבעלי רצה לנקום ואמר שהוא לא מוכן לתת לי את הגט. הוא היה צועק מול הדיינים בעזות על זה שישאיר אותי עגונה, שהוא נמצא בכלא ולכן הם לא יכולים לעשות לו שום דבר שבאמת יפריע לו. בית הדין בהתחלה ניסה לדבר איתו לחוד, הייתה גם פעם שהביאו את אח שלו ואת אמא שלו, אבל שום דבר לא עזר והוא סירב לתת את הגט.
באחד הדיונים הראשונים שבהם דיברתי, הרגשתי שאין לי שם הרבה מקום. אחרי מה שהוא עשה, כשהוא מגיע בליווי של שוטרים וכבר יודעים שהוא לא בסדר, בכל זאת כשאני מנסה להשחיל מילה משתיקים אותי ואומרים לי "הבנו גברת, הכל רשום לנו". הם לא צעקו, והם דיברו אליי בכבוד, אבל זה הרגיש השתקה סמויה. בסופו של דבר אני לא הוצאתי מילה בדיונים מעבר למה שביקשו ממני. כבר לא היו לי כוחות נפש, זה היה יותר מדי בשבילי.
אני אמרתי לו ואמרתי גם להם שאני פה בריצות מטורפות. הילדה נמצאת במרכז חירום ואני צריכה לבוא אליה פעמיים בשבוע כי היא לא יכולה לצאת משם. באותו זמן הילד נמצא בבית חולים ואני צריכה כל יום להיות איתו. ולכי תדעי מי ישמור לך על הילדים כשאת עם הבן שלך בטיפולים. ועם כל זה גם ההיריון. זאת הייתה תקופה פסיכית והייתי מוצפת לגמרי, אז די אל תקשו יותר. ניסיתי להאמין שהצדק ייעשה ושבסוף אקבל את הגט, אבל היו רגעים שבהם באמת חשבתי שאשאר עגונה כל החיים. הדיינים במצב כזה צריכים להיות עם הרבה יותר רגישות.
הם ראו את ההתנהגות שלו ואני חושבת שהם היו מזועזעים ממנה, אני פשוט חושבת שהם לא היו מזועזעים מספיק. זה הרגיש כאילו לא היה להם הרבה כוח מולו. לא ראיתי אפילו פעם אחת שהדיינים צעקו עליו או עשו משהו. הם גם לא חשבו מעצמם ללחוץ עליו, רק בשלב מאוחר יותר אחרי שעורכת הדין של מבוי סתום פנתה בבקשה לסנקציות הם התחילו להפעיל אותן.
בשלב מסוים מכיוון שהתהליך המשיך להתארך הגעתי למצב מיואש מאוד ודיברתי עם ידיד טוב מירושלים. סיפרתי לו ששום דבר לא זז, שאני מרגישה שאני עומדת להיחנק מכל הבלאגן סביבי. הכל היה יותר מדי.
אותו ידיד סיפר לי על מבוי סתום וקישר אותי אליכם. ברגע שלקחתי את מבוי סתום, קיבלתי עורכת דין מקסימה שהייתה איתי בדיונים, ועובדת סוציאלית מהממת שליוותה אותי לאורך כל הדרך. זאת הייתה נקודת המפנה. מהרגע שקיבלתי אתכם פתאום זה הפסיק להיות תקוע ודברים התחילו לזוז, התחילו לעשות לו סנקציות בכלא. גם הרגשתי שהליווי של העובדת הסוציאלית עזר לי ממש ממש. זה לא תהליך פשוט והליווי שלה במהלכו היה משמעותי. זה פשוט משהו שאי אפשר לעבור אותו לבד.
כשעורכת הדין של מבוי סתום נכנסה לסיפור היא ביקשה מהדיינים להפעיל עליו סנקציות בתוך הכלא. גם כשהיא הגישה את הבקשה לקח קצת זמן עד שהדברים התחילו לזוז. הדיינים היו אומרים שצריך לתאם מראש, נעשה, נחשוב, נתייעץ, כל הזמן כאלה, במקום משהו חד שמראה לו שהוא לא פועל נכון, שהוא לא בסדר.
בסוף מה שעזר היו הסנקציות. ברגע שהתחילו איתן הוא כבר לא עמד בזה. עורכת הדין נלחמה שלא יסתפקו בהחרמת הטלפון – לא נתנו לו לקנות בקנטינה, לא נתנו לו סיגריות, הכריחו אותו ללכת עם הלבוש המוזר מהכלא לדיונים. אמרו לו שהשלב הבא יהיה צינוק. באיזשהו שלב גם הדיינים כבר התחילו לקבל קרניים מהסירוב שלו ומכל הסיפור הזה.
ויתרתי על הכתובה מההתחלה, הגט הוא מה שהיה חשוב לי. בשלב מסוים הוא ניסה להתנות את נתינת הגט בוויתור שלי על מזונות. עורכת הדין המליצה לי להיות חזקה ולא להיכנע. גם הדיינים במקרה הזה כבר הרימו גבה ואמרו לו עד פה ולא להגזים, הם דרשו ממנו לתת את המזונות. בסוף קיבלתי באמת סכום מזונות שעורכת הדין הצליחה להוציא ממנו בקושי רב. הגיע לי יותר, אבל ויתרתי על הכסף בשביל לקבל את הגט.
במבט לאחור יש לי רגשות מעורבים מהחוויה בבית הדין. מצד אחד הרגשתי שבית הדין יכול היה להזיז עוד. הרגשתי שיכלו לעשות לו הרעת תנאים מההתחלה ולא לחכות כל כך הרבה זמן עד שזה קרה. מצד שני למרות ההרגשה שהם לא פעלו מספיק כן הרגשתי שהם היו בסדר, שהם הבינו אותי. חוסר האונים שלי לא נבע מזה שלא הבינו את המצב שלי, אלא נבע מזה שהרגשתי שהם יכלו להתאמץ ולעשות יותר.
בעיניי מה שקרה שם זה משהו שחשוב שכולם יידעו. אני יודעת שיש נשים שמסורבות גט שנים, אבל חשוב שיזכרו שכן יש ישועות. אפילו שזה קשה, כמו שאני במשך שנה וחצי הייתי מסורבת ולא חשבתי לרגע שאקבל גט. אחרי איך שהוא דיבר ואמר שאני לעולם לא אראה גט, שאני ארקב ואזדקן אבל לא אקבל את הגט, פתאום הגיעה החמודה שלכם שאומרת לי שיהיה בסדר והנה בתוך כמה חודשים נגמר הסיפור הזה.
אם הייתי יכולה להעביר מסר זה לא להתייאש. אני יודעת שזה קשה, אבל חשוב תמיד לזכור שיש אנשים טובים בעולם שעוזרים, שאנחנו לא לבד ושחשוב לקבל עזרה, ולא לפחד מזה. אף פעם לא להרים ידיים.
