היה ברור לכולם שיש לגרוש בעיה נפשית ושהוא לא מטפל בה. עשר דקות את מדברת איתו ואת רואה שלבן אדם יש בעיה. הוא היה תחת השפעה של סמים, ולא עבד כמה שנים. לקח בפועל תשעה חודשים עד לקבלת הגט, אבל זה הרגיש הרבה יותר מזה.
כשהיינו בדיונים ההתנהגות של הדיינים הרגישה לי מאד דו פרצופית. מצד אחד היו מסתכלים עליי בעיניים של אנחנו מבינים אותך, אבל מצד שני היה שיח מחבק שלהם כלפי הגרוש. אני לא יודעת אם זה היה קשור למגדר שלו או אולי לזה שהוא אדם דתי, ולא ברור לי למה זה תרם. זה הרגיש כאילו הם אמרו לו אנחנו מבינים אותך, סוג של חינופים אליו- אנחנו איתך, מחבקים אותך. ואני אומרת לעצמי אתם רואים את התיק, הבן-אדם מתנהג באופן מזעזע, הוא מאיים על הילדים, זה בן-אדם טוב?! שצריך לדבר אליו ככה? הוא יכול לפגוע כל שניה במשפחה שלו. זה היה מה שהכי הפריע לי במהלך כל הדיונים, שלא הייתה התייחסות לטובת הילדים, מה שעניין את הדיינים זה כן גט לא גט. לא ראו מעבר…. הרגשתי שאני עם הגב לקיר, שהחיים שלי נעצרים, שאני הולכת לחיות חיים של עגונה.
עוד דבר שהיה לי מאד לא נעים- הדיינים שאלו מתי קיימנו פעם אחרונה יחסי אישות, ואני שואלת את עצמי למה אתם נכנסים לי לתחתונים. מה גם שבכלל אמרתי להם בדיון הראשון את התשובה לשאלה הזו, ולמרות זאת הם שאלו אותה שוב לא מעט פעמים.
באחד הדיונים כששוב לא היו מוכנים לפסוק חיוב לגט, אמרתי לדיינים שאני בסערת רגשות. אמרתי להם: "תשמעו אם הבת שלך הייתה נמצאת בתוך הנישואים האלו, עם איש כזה, תוך חצי שעה הייתם מבטלים את הנישואין. יש לי בעל מאוס, לא מפרנס, מאיים, עם השפעות סמים שיכול להרוס קירות בית, לא יתכן שאני עזבתי את הבית על מנת לקבל גט ועדיין אני לא מקבלת אותו. אמרתי להם אני אנוסה, אני מרגישה כל בוקר שאני קמה אנוסה. עליכם אם אני אצא עם גבר ואכנס להריון מאהבה ויהיה לי בן ממזר, אני מרגישה שאתם לא מכבדים אותי. במשך שנה ויותר אני מגיעה לכל דיון- גם בהרכבים חסרים, גם כשהדיונים בסוף מתבטלים ואף אחד לא דואג לפיצוי כספי עבור ימי העבודה שהפסדתי…" ואז הם התחילו לצעוק עלי שיוציאו אותי מהחדר ושרק עורכת הדין שלי יכולה לדבר, אז עורכת הדין שלי אמרה את כל מה שאמרתי רק בצורה מקצועית יותר. זאת הייתה סיטואציה ממש לא נעימה, ושוב יצאנו מהדיון בלי שהיה חיוב גט.
הייתה גם פעם אחת שהגרוש לא הגיע והדיינים אמרו לו שיביאו לו צו הבאה אם יקרה מצב שלא יגיע, ואז הוא באמת הגיע.
חלק מהסיבות לכך שהחיוב לגט התעכב היו כי חיכינו לתסקיר מהרווחה מהמטפל של הבן שלי, וכי גרנו שנינו אצל אבא שלי באותה תקופה. מכיוון שהיינו תחת אותה קורת גג לא יכולנו להתגרש, אבל אף אחד לא הסביר לי שזה מה שמעכב את הגט. למזלי, בשל צרכים כלכליים אבא שלי היה צריך את היחידה שבה גרנו ולכן פינינו אותה.
גם לאחר שהגיע החיוב לגט, זה עדיין לא עזר. בדיון האחרון אחרי שכבר נתנו את חיוב הגט, הודיעו שבגלל שהדיינים בפגרה הדיון יתעכב ויידחה בחודשיים. התעצבנתי, וישר שלחתי מייל לעורכת דין שלי ואמרתי לה שאני בסכנה ממשית לחיי, עוד חודשיים זה המון זמן ואני לא יכולה לחכות. ביקשנו ואז באמת קבעו לנו דיון והיה הרכב של שני דיינים ורשם.
למרות שהגרוש עשה בלאגן ולא הסכים להביא את הגט, בגלל שכבר היה את חיוב הגט אמרו לו זה או כלא או גט. ואז במהלך הדיון יצא שהדיינים לקחו אותו לחדר נפרד ואני נשארתי עם דיין אחד לבד בחדר. תחושה מאד לא נעימה, רק אני והוא באותו חדר. הוא אמר ״תשמעי אני רוצה לתת לך חופש, זה לא מצליח. האם את יודעת אם יש בן אדם גורם שלישי שיוכל אולי לעזור לקדם את זה? בואי תחשבי יצירתי. למרכז קשר הוא לא מוכן להגיע, יש דרך אחרת? אולי דרך חברים?" ואני מנסה להסביר לדיין שלהיעזר בחברים זה לא אפשרי. עם חברים שלי הוא לא יהיה מוכן, ולו אין חברים, כולם מסוממים. ואני לא רוצה מריבה מעל הראש של הילדים. והדיין ממשיך להגיד לי תהיה יצירתית. בנוסף תוך כדי השיחה הדיין התייחס לכך שהוא מרפרף על התקציר של הרווחה, ואני לא הבנתי למה הוא רק מרפרף עליו. הרי השקענו בשביל להביא את זה בזמן ויש חשיבות למה שנכתב שם, אז למה לא הסתכלו על זה ברצינות? למה הוא רק מרפרף? הרגשתי קושי, שלמרות שהדיין רואה שהגרוש הוא אדם שלא מוכן לשתף פעולה ולמרות שהוא רואה את התקציר של הרווחה, זה לא מספיק. הרגשתי שממש דוחקים אותי לפינה, שאין ברירה, תחושה גדולה של חוסר אונים, אז אמרתי לדיין בסדר.
המסר שלי לנשים שעוברות דבר דומה, זה בעיקר לא להישבר, הצדק בסוף חייב לצאת לאור. וגם אם הדיינים לפעמים נראים אטומים מאד, בסוף יש להם גם לב. לא לשתוק ולהשמיע את עצמכן ולא לפחד לעמוד על שלך.
